את המאמר הזה, אנו בוחרים להקדיש הפעם לאדם יקר ואהוב, ג'ים רון.
ההרצאות שלו היוו עבורנו מעיין שופע בדרכנו להתפתחות האישית מתמשכת,
ומקור לא אכזב לתובנות, חיוכים וצחוק.
נודע לנו לאחרונה שג'ים רון מתמודד עם מחלה סופנית קשה, וההקדשה הזו
מהווה תפילה שלנו מכל הלב להחלמתו המלאה.
אם אינכם מכירים את החומר של ג'ים רון, רוצו להשיג. לא תתחרטו.
קיימים נושאים רבים לגביהם מושרשים בחברה האנושית סילופים, או אי דיוקים.
אלו מוצאים את ביטויים בהתנהגות, דרך חשיבה וכמעט תמיד, גם בדרכי ההתבטאות.
בנושא האחריות, בארצנו הקטנטונת, דרך הסתכלות שגורה, הולכת משהו כמו:
"את אחראית על הסטייקים, אני אחראי על המנגל"...
או בגירסה העליזה יותר:
"את אחראית על הסטייקים, אני אחראי לאכול אותם"...
מעבר לחיוך והצחוק מסתתרות הרבה תפיסות שגויות לגבי נושא האחריות.
אצל רבים, נושא האחריות נתפס כמטלה אדמיניסטרטיבית.
כשבוחנים את הנושא מנקודת ההשקפה של ההתפתחות האישית, הדברים נראים קצת אחרת.
לרוחב כל ספקטרום השיטות והגישות השונות, תוכלו למצוא את אותה תפיסה עיקרית,
בין אם זה טנטרה, תורתם של אברהם (דרך אסתר היקס), העבודה של ביירון קייטי או אימון אישי ועסקי
סטייל רנדי גייג', ג'ים רון, בוב פרוקטור, סטיבן קובי ועוד רבים אחרים.
כחוט השני השזור, עוברת התפיסה המרכזית דרך כל המורים המלמדים והמאמנים:
"אני, אחראי יחיד, לכל מה שקורה לי"
למי שמעולם לא נתקל בתפיסת העולם המשותפת הזו (זה בטח לא אתם, אנחנו יודעים :-),
הפעם הראשונה נחווית בד"כ כמו בלוק שנופל על המוח. העיניים נפערות בתדהמה,
והלסת התחתונה נשמטת.
"אני?????"
"אני גרמתי למה שקורה לי עכשיו?"
"אני הבאתי עלי את המחלה/פיטורים/סבל/כעס/___________השלם את החסר...?????"
"מה פתאום. לא יכול להיות! אין דבר כזה!!!"
מכירים?
אכן, גלולה מרה לבלוע.
אנו אחראים יחידים לכל מציאות חיינו. אנו יוצרים אותה.
טנטרה הינה "אלופת האחריות האישית". בהמשך, נסביר מדוע.
"בכל פעם שאתה חושב שהבעייה נמצאת שם בחוץ" מסביר סטיבן קובי, "היא נמצאת אצלך פנימה".
"השינוי מתחיל מבפנים", הוא מסביר. היכולת שלי כאדם להשפיע ולשנות, מוגדרת
כמעגל. "מעגל ההשפעה" הוא קורא לו. זהו מעגל שבד"כ תחום במעגל נוסף שנקרא "מעגל הדאגה".
ככל שאנו מתרחקים ממרכז מעגל ההשפעה שלנו, מסביבתנו המיידית, הולכת ופוחתת יכולתנו
המעשית לשנות ולהשפיע. ככל שאנו במרכז, יכולתנו לשנות ולהשפיע הופכת אבסולוטית.
זו המשמעות הראשונית, התיאורטית, של נושא האחריות האישית.
אם אני רוצה לשנות משהו בסביבתי, אני צריך לשנות את עצמי.
"אם תרשה לעצמך לא להיות אחראי יחיד על מהלך חייך" אומר ג'ים רון,
"אם לא תלמד, לא תתפתח, לא תשתנה, תמצא את עצמך עוד כמה זמן לובש מה שאינך רוצה ללבוש,
נוהג במה שאינך רוצה לנהוג, חי היכן שאינך רוצה לחיות...".
בוב פרוקטור, מאמן אישי מדהים, מיוצרי הסרט "הסוד", מלמד את האנשים בסדנאות
שלו ממש מנטרה: "אני האחראי היחיד למציאות חיי, לרגשות שלי, לבריאותי ולכל מה שקורה איתי"
הוא מבקש מהמשתתפים לחזור על המשפט שוב ושוב ושוב, עד שיופנם.
עכשיו נכנס יותר לעומק.
מהיכן זה בא? איך זה ייתכן?
איך ייתכן שאני אחראי לנהג שקילל אותי בכביש? לכעסים של שולה מהמשרד?
איך יכול להיות שאני אחראי לבוס למאמלל אותי כל יום? להפסד של מכבי חיפה?
נשמע הזוי, נכון?
קבוצת הנשמות האהובה "אברהם", מלמדת כבר כ 20 שנה, דרך אסתר היקס את החוקים היקומיים.
החוק הראשון במעלה הינו "חוק המשיכה" הקובע שדומה נמשך לדומה. החוק הזה הוא אבסולוטי
ושריר בכל מימדי היקום, גם אלו שאיננו מכירים.
על פי החוק הזה, אנו מושכים אלינו את כל מה שקורה במציאות חיינו.
האחריות האישית שלנו באה לידי ביטוי כאן, בין אם אנו מכירים בקיומו של החוק ובין
אם לאו, כי החוק יעבוד גם כך וגם אחרת. אנו מושכים אלינו מציאות, גם אם איננו מסכימים
להכיר בכך.
נושא האחריות האישית מתעצם ומתגבר לאור החוק השני שמלמדים אברהם: "חוק היצירה המכוונת".
אתה יוצר כל הזמן - מסבירים "אברהם" - רק אינך מודע לכך שקיימת יצירה מתוך ברירת מחדל.
כאשר אינך יוצר באופן מכוון - דהיינו - אינך מגלה אחריות אישית לכל, דברים נוצרים
כברירת מחדל, ואז, או שהם יקרו לפי רצונך או (לרוב...) שלא על פי רצונך.
אם ברצונך ליצור באופן מכוון את מציאות החייך הרצוייה לך,
אתה חייב להבין שאתה אחראי יחיד על מציאות חייך לטוב ולרע.
איך זה מסביר את הנהג בכביש ואת מכבי חיפה?
לכך ניכנס במאמר הבא שלנו שיסביר את חוק היצירה המשותפת, וייכנס עוד לעומק נושא האחריות.
זה שטנטרה הינה "אלופת האחריות האישית" כבר אמרנו לכם?
עכשיו נסביר.
מרבית האנשים בעולם, משייכים את עצמם לזרם דתי כזה או אחר, למסגרות שונות בעלות כללים
ובמרבית המסגרות הללו, קיימים כללים וחוקים האומרים לאדם מה מותר לעשות, מה אסור לעשות,
איך לחיות, איך לא לחיות... ואז, הם מבלים את זמנם ובנסיונות לסדר את הכללים כך שיתאימו להם,
או, כמו שאומרים היקס-אברהם בחיוך "מנסים להתאים יתד מרובעת לחור עגול".
העניין הוא, שכל הכללים הנוקשים הללו בעצם מנטרלים את האחריות האישית מהאדם.
"עשה", "אל תעשה", "אסור", "מותר"...
"אז אם אומרים לי על כל דבר מה כן ומה לא, כל עוד אני נשמע, אני לא צריך להיות אחראי".
טנטרה עושה בדיוק ההיפך.
היא מכניסה אותך הילד, לחנות הסוכריות הגדולה של היקום, ואומרת לך:
הכל מותר! הכל מקודש! הכל בסדר! קח לך אילו סוכריות שתרצה,
רק שים לב לא ללכלך את הרצפה (ז.א. רק עשה זאת במודעות) ולא לפגוע או להרוס.
עכשיו לך תבחר... לך תדע מה טוב לך ומה לא.
אתה חייב להיות אחראי על עצמך לחלוטין, מטוב ועד רע.
אם תבחר סוכריה בטעם קיא (הארי פוטר ואבן החכמים) אחריותך!
על פי הטנטרה, כל עוד אדם עושה הכל במודעות, הוא חייב הרי במילא, להיות
אחראי בלעדי לכל מה שקורה במציאות חייו. אחרת הרי, לא יהיה מודע.
טנטריקה אמיתי אחראי לרגשותיו באופן מוחלט. טנטרה מלמדת מודעות מוחלטת
וטוטאלית לרגשות ונותנת להם לגיטימציה, לכולם. דווקא הלגיטימציה, והחופש לחוות
ולבטא כל רגש ללא כבלים של מוסכמות חברתיות הוא זה העוזר לו לאדם, להיות
אחראי על רגשותיו, שכן החופש לבטא רגשות "לא יפים" כמו כעס, שנאה, קנאה, עצב,
משחרר אותו מהאנרגיה שלהם והיא אינה נצברת בגוף. הרבה יותר קל לחוש אחריות
לרגשות קלים כמו שמחה, צחוק, התרוממות רוח. כשאנו פנויים מההכבדה הקבועה של
הרגשות התקועים, אנו גם יכולים להתמודד יותר בקלות עם ארועים חולפים של כעס,
עצב ודומיהם וגם לחוש שאנו אחראים גם להם.
אנחנו יכולים לספר לכם, שזה עוד הרבה הרבה יותר עמוק ממה שתיארנו כאן.
אם זה מעניין אתכם, אם אתם חשים שזה מדבר על ליבכם, עשוי להשפיע על חייכם,
קפצו לכוס קפה, שוחחו איתנו, ונסביר לכם עוד. נציע לכם לעבוד איתנו על הנושא
הזה לעומק ולשדרג את חייכם בגדול.
הפעם במאמר, סיפרנו לכם "איפה מתחילה האחריות שלי".
חשוב לא פחות, גם לדעת היכן היא מסתיימת. על כך - במאמר הבא!
אחריות של מי זה???
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.