להשאר במרכז שלנו...
יש לכולנו נטייה טבעית להשליך, להקרין, את התחושות והרגשות שלנו על אחרים. אהבה, שנאה, כעס...
אנחנו שוכחים את עצמנו ומתמקדים באחר, נשוא הרגש. אנו חשים שנאה או אהבה ושוכחים לחלוטין את המרכז הפנימי של הווייתנו. הסוטרה הזו מלמדת אותנו שכל רגש נובע בעצם מאיתנו, אנו המקור.
כשאנו אוהבים מישהו, קל לטעות ולחשוב שהוא המקור לאהבתנו, אך זה ממש לא כך. אנו המקור לרגש, והאדם האחר הוא רק מסך, עליו אנו מקרינים את הרגש. כשאנו אוהבים מישהו, הוא כה מקסים בעינינו, אבל הוא יכול להיות דוחה עבור אחרים. אם הוא היה המקור לאהבה, הרי כולם היו חווים אותו דבר כלפיו.
להשאר במרכז. לזכור כי אנו המקור. לא "לצאת החוצה" אל האחר, אלא ההיפך, לנוע אל הנקודה ממנה הכל נובע, פנימה אל המרכז. להשתמש בכעס, באהבה, בשנאה כרכב למסע קסום פנימה, אל המרכז הפנימי שלנו – ולהשאר שם ממורכזים.
סטיבן קובי קורא לזה "מרכזי חיים", ומספר ברוב חכמה, כיצד אנשים הופכים אובייקטים חיצוניים או אנשים אחרים למרכז חייהם, במקום להתמקד במרכז החיים האמיתי שלהם. כסף כמרכז חיים, דת, מין, אהבה, שנאה ועוד, מנהלים אותנו, במקום שאנו ננהל את חיינו מהמרכז שלנו. הרעיון של מרכזי חיים, או מרכזי מיקוד, מהווה אחת מאבני הבסיס להרגל הראשון שהינו בעצם הרגל האחריות האישית. אחד הדברים היפים בטנטרה הינו שהיא מטילה על כתפינו את מלוא האחריות האישית באופן טוטאלי, הרבה יותר מכל השקפת עולם אחרת, כולל בעידן המודרני. מישהו פגע בנו, העליב אותנו, והכעס עולה, מתפרץ, כלפי האדם שפגע. אנו מקרינים את הרגש כלפיו. והוא, מה עשה בעצם? רק סייע לכעס שלנו לעלות. הכעס הוא שלנו, והעלבון שלנו. הוא רק איפשר לנו להתבונן בהם, לבחון את עצמנו בפנימיותנו ולשאול “מה בעצם גרם לי לתגובה כזו? איפה הרגישות שלי ולמה?".
|
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.