לא ייאמן, לפחות בעינינו,
אבל חלפה שנה שלמה מאז כתבנו את המאמר הראשון שלנו,
על דרך הלב, דרך האומץ.
שנה מדהימה מבחינתנו.
בכל פעם שמאמר נכתב, אנו עוברים תהליך.
באופן קסום, בחוטים עדינים של זהב,
מתחילים להופיע ארועים שונים בעבודה שלנו עם אנשים,
ביחסים בינינו, עם הילדים והמשפחה,
שכולם קשורים איכשהו לנושא שבחרנו בו עבור הכתיבה.
לעיתים חולף זמן רב מרגע התהוות הרעיון ועד רגע הכתיבה,
ותמיד מתברר לנו לבסוף, שהעיכוב בכתיבה לא היה עקב העיסוקים הרבים,
אלא כדי להשלים תהליך.
ואכן, בשבועיים האחרונים מצאנו עצמנו שוב ושוב
בוחנים את הבחירות שלנו או מסייעים לאחרים לבחון את הבחירות שלהם.

.החיים כבחירה
הנה משהו שמפתיע רבים: בחרנו בחיים האלה. בחרנו להגיע לכאן!

עכשיו, יושב מוישל'ה מול המסך, קורא, וממלמל לעצמו:
"מה? מה הם מבלבלים ת'מוח? מה בחרתי?
הרי אמא ואבא נכנסו לחדר, ועשו חושך, ו... :-)
הם בחרו..."

אנו נתקלים גם באנשים שעבורם זה לא רק מפתיע, אלא ממש לבלוע צפרדע חיה.

למה שאנו קוראים בשפת היום יום חיים, צריך בעצם לקרוא "התגשמות".
בעיני הטנטרה (וכמובן גם הקבלה, והיסוד הסופי, והשאמניזם לסוגיו ועוד...),
אנו יישות נצחית שתמיד חיה. אין באמת מוות, אלא מעבר בין מימדים.
כדי לעשות עבודה רוחנית אנו בוחרים להגשים את עצמנו בגוף.

זה נשמע אולי מוטרף, אבל כן, אנו בוחרים מראש את התקופה בה ניוולד,
אנו בוחרים את הסביבה בה ניוולד, באיזה גוף נחייה,
אנו בוחרים את הורינו!
בוחרים מראש בבחירה משותפת מפגשים שונים עם נשמות אחרות,
כדי לעשות יחד עבודה מסויימת.
כל כניסה ויציאה של אדם מחיינו היא תוצאה של בחירה משותפת.
והכי הכי מגניב בכל הסיפור, שאנו עושים את זה בשמחה אמיתית,
בהתרגשות, מתוך חדוות יצירה עמוקה.

אז נכון מוישל'ה, אמא ואבא נכנסו לחדר ועשו חושך,
אבל אז הם פשוט בחרו פיזית, כבני אדם מוגשמים בגוף,
להביא ילד לעולם, לאפשר לנשמה להגשים את עצמה.
הרבה הרבה לפני שהם ביצעו את הבחירה הפיזית, המושכלת,
הם ביצעו בחירה רוחנית מתואמת איתך, שתגיע אליהם ותעבוד איתם.

אלו שקשה להם במיוחד לקבל את העניין, הם בעיקר אלו שחוו ילדות קשה,
או שחווים קשיים פיזיים עם גופם.
לצערנו אנו נתקלים בעבודתנו בגברים ונשים רבים שנפגעו מינית מהוריהם.
כל כך מעציב ומתסכל עבורנו לדמיין הורה שפוגע מינית בילד רך
ומותיר בו צלקות קשות לכל החיים,
ומתוך שכך, כה קל לנו להבין אדם כזה שמסרב לקבל את העובדה
כי הוא אשר בחר מראש להיוולד להורה הזה.
הקושי ברור ומובן, אבל לאורך זמן הידיעה דוקא מקלה מאד.

מי כאן הבמאי בבקשה?
אז תגידו, בסרט הזה, של החיים הנוכחיים שלכם, מי הבמאי???
שאלת השאלות.
תאמינו לנו - זה לא כל כך טריוויאלי!
זהו אחד הדברים הראשונים שאנו מבררים בתחילת עבודה תהליכית. הרבה אנשים עונים לנו באוטומט "ודאי שאני...",
אבל אחרי קצת חקר מעמיק, הם מבינים שאולי בעצם, הם לא כל כך...

כבר כתבנו רבות על נושא האחריות האישית, אבל כאן המקום להדגיש,
האחריות האישית שלי על חיי, מתבטאת בבחירות שאני מבצע.

כשאדם נכנס לסיטואציה מסויימת ואינו נוהג על פי רגשותיו,
אינו הולך בעקבות המצפן הפנימי שלו,
אלא מאפשר לדברים אחרים להנהיג אותו - אמא, אבא, חינוך, דיעות, לחץ חברתי...
הוא בעצם חי את הבחירות של אחרים.
הגרוע מכל הוא, שגם האחרים חיים את הבחירות של אחרים אחרים,
שחיו פעם את הבחירות של אחרים אחרים אחרים....
ומי בכלל יודע, מי היה ה"אחר" הראשון, שהנהיג איזו דיעה מפוקפקת,
שעל פיה רבים מאיתנו מתנהלים?

אחד התחומים העיקריים בהם העניין ניכר באופן מיוחד הוא המיניות.
החופש שמרשה לעצמה החברה המחנכת הסובבת אותנו להתערב לנו במיניות הוא מדהים.
זה מתחיל, אבל לא נגמר באמא ואבא. זה המשפחה הקרובה והרחוקה,
גננות ומורים, אפילו השכנה המעצבנת מקומה חמש.
לכל אחד יש מה לומר, מה להעיר, ולרוב מה לסלף ולעוות.
לא מעט אנשים מגיעים אלינו עם רצון עז להשתחרר ולחוות את עצמם בחפשיות,
אבל כשזה מגיע למבחן המציאות, הם קופאים, נסגרים, אינם מתמסרים לעצמם או מרשים.
כמעט בכל המקרים יש שם אמא/אבא/דודה חורגת שעושים להם "נו נו נו" באצבע...
אסור, תחביא, תסתיר, זה לא יפה, זה לא מוסרי...
הרבה עבודה יש שם, למוסס את הכבלים העבותים כביכול,
שאינם בעצם, יותר מחבל הבמבוק לרגלו של הפיל.

בדיוק מהסיבות הללו, טנטרה מלמדת פריצת גבולות, מודעות, חופש.
כל אלו מאפשרים לנו לבצע בחירות אמיתיות, נקיות,
כאלה שבאמת משתקפת דרכן אחריות אישית.
הרי גם כאשר אדם חווה רק בתת-מודע את זה שהוא חי בחירה של אחרים,
הוא מקבל (דרך התת-מודע) תירוץ נפלא לחוסר אחריות,
כי לא באמת הוא בחר.

אז השנה אני יורדת 10 קילו...
מכירים? בטח שמכירים...
לפני כמה ימים, רבים חגגו את ה-1 בינואר. שנה חדשה, החלטות חדשות.
אצל האמריקאים יש כבר ביטוי שגור: "New Year's Resolutions",
והכוונה בדיוק לאותן החלטות או בחירות אם תרצו,
שאף פעם לא מחזיקות מים, לפחות לא יותר משבוע שבועיים.

כל כך הרבה אנשים נופלים עם זה, ולא קולטים את הקטע.
מה קורה?

מרביתנו רואים את מושג הבחירה כארוע רגעי.
זו הטעות הכי גדולה שאנו עושים!

בחירה אינה ארוע רגעי. היא תהליך מתמשך!

אכן, קיים הרגע הצרוף בו אדם שוקל אפשרויות שונות,
ואז הוא מבצע בחירה מושכלת במשהו מסויים, אבל זה לא מסתיים שם.
בחירה הינה תהליך שבו קיים מומנטום מתמשך.

מה דוחף אדם לבחור?
בדרך כלל קודם לבחירה תהליך רגשי מסויים.
אדם עומד בפני סיטואציה מסויימת שבה יש יותר מאפשרות אחת,
ועצם קיום האפשרויות השונות יוצר לחץ רגשי.
ככל שהלחץ הרגשי גדול, כך גדל הצורך הפנימי לבצע בחירה.
והנה הפואנטה.
עצם הבחירה, ההחלטה הרגעית, מוריד פלאים את רמת הלחץ הרגשי.
יש מין אמירה פנימית "הנה בחרתי. זהו, הכל בסדר".
עכשיו, אחרי שהלחץ הרגשי ירד ונרגע, מי כבר צריך להמשיך?

בחירה אינה למשהו עתידי אלא רק כאן ועכשיו! אי אפשר באמת לבחור באופן עתידי.
(ויש לעמוד על ההבדל בין בחירה ובין תכנון).
בחירה מחייבת אותנו.
ואנחנו,
הרי אנחנו כנהר הזורם.
"לעולם אינך יכול לראות את אותו נהר פעמיים" אמר לאו צה.
אנו משתנים מרגע לרגע. לא רק בהיבט הפיזי ביולוגי, אלא גם החברתי רגשי.
האמירות הנפוצות בסגנון:
"מיום ראשון אני מתחילה דיאטה",
"משבוע הבא אני מפסיק לעשן",
"רק עד סוף הקופסה, נשארו לי רק שבע..."
בעצם מסתירות מאחוריהן התנערות מאחריות.
כי מה אני יודעת על עצמי עד יום ראשון? עד שבוע הבא? עד עוד שעה?
הרי כמעט בטוח שביום ראשון אוכל לומר לעצמי "מיום ראשון הבא...",
אז למה שלא אפזר סביבי אמירות סרק, כולל לעצמי?
הבחירה היא כאן ועכשיו.
רוצה להפסיק לעשן? בחר עכשיו וזרוק עכשיו את הקופסה,
גם אם נשארו בה 19.
(כמה יש בקופסה? 20 לא? ידע כללי... :-)

הדרך הנכונה לבחירה הינה מתוך מקום רגוע, נחוש והחלטי.
דברים רבים שטנטרה מתרגלת מסייעים בכך.
להשקיט את המיינד המרעיש והטוחן,
לקבל בקבלה מוחלטת את עצמי, את האחר, את הארועים השונים בחיי,
לחוות חופש אמיתי, פנימי, ממקום של עוצמה.

כאשר אלו נמצאים, מתקיים הבסיס לבחירה כתהליך מתמשך.

הפעם, המאמר ארוך.
יש עוד הרבה מה לספר על עניין הבחירה שלנו,
יש צחוקים,
יש עוד דוגמאות מעניינות מחיי הזוגיות ועוד.

את ההמשך תוכלו לקרוא בחלקו השני של המאמר מ 25 בינואר 2009