מי אני? מה אני?
אם תחפשי הרבה תמצאי שאת ברוך...
"...מאז שהתחלתי לחפש את עצמי ולכתוב שירה,
אני קוראת לעצמי ברברה.
תיזהרי גברת קרקר,
אם תחפשי הרבה, עוד תמצאי שאת ברוך..."
"ובסך הכל מי אני?, מה אני?,
מי אני?, מה אני?,
מה אני?, מי אני?,
מה?, מה?, מה?..."
רבים מאיתנו ודאי עוד זוכרים לטוב ולצחוק,
את הפרודיה של הגששים על ברכה קרקר,
שרוצה להתגרש מיורם קרקר,
אחרי שהתחילה לחפש את עצמה,
ובסוף מצא אותה פליקס, מפליקס הובלות.
וזה כל כך מצחיק, גם כי זה כל כך אמיתי.
אנשים כה רבים מגיעים לאמצע החיים,
ואחרי שגמרו לגדל ילדים ולהחזיר חובות,
הם מתפנים לשאול את עצמם: "מי אני בעצם?".
מבודהה ועד שרק
בערך 2500 שנה לפני צאת
הסרט "שרק" (Ogres are like onions),
כבר אמר בודהה, שהאדם (העצמי) הוא כמו בצל.
קלף שכבה, ועוד שכבה, ולבסוף תמצא כלום, ריק.
הכלום הזה, הינו אחד מבסיסי תפיסת העולם הטנטרית,
ובמיוחד של זו הבודהיסטית.
טילופה, בשירת המהמודרה, אומר שהריק אינו נזקק לנקודת משען,
המהמודרה (השחרור הגדול) אינה נזקקת לחומר, לתמיכה.
הרעיון הגדול הינו חוסר הזדהות.
אנו איננו גופנו. אנו איננו המיינד החושב שלנו.
אנו בעצם כלום, ובכך אנו גם הכל.
זהו פרדוקס קשה מאד לתפיסה, ורבים התקשו להסבירו לאורך ההיסטוריה.
העוצמה שבהתנהלות הטנטרית מגיעה כאשר משלבים את חוסר ההזדהות,
עם היכולת להיות במודעות על,
ולהתבונן על מחשבותיך, כל מה שקורה לך, כמשקיף מן הצד.
ככל שמקלפים יותר ויותר שכבות (של הזדהות) מן הבצל הזה,
הולכים ומתקרבים אל הליבה, אל הכלום.
וכאשר לא נותר כלום,
מי ישנו שם שיסבול?
טוב, מי אני באמת?
כבני אדם, אנו מתנהלים מתוך הזדהות להמון דברים.
שאל כל אדם "מי אתה?",
והתשובה האוטומטית לא תאחר לבוא,
"אני מוישה", "אני אברהם",
"מה אתה?",
"אני גבוה/נמוך/שמן/רזה/יפה/מכוער",
"אני אוהד הפועל/דוקטור למחשבים...",
"אני יהודי/מוסלמי/נוצרי/לסבית/גיי",
"אני ישראלי/אמריקאי/אסטורנאוט/מוסכניק..."
"אני רעב" (לא! הגוף שלך רעב),
"אני חולה" (לא! הגוף שלך חולה),
ועוד, ועוד כהנה וכהנה.
אבל אנחנו לא כל אלה!
טוב, אז מה אנחנו כן?
טנטרה (ולא רק היא) מלמדת שאנו יישות נצחית,
שלוחה ישירה של אנרגית המקור, הבורא, הנשגב.
אנחנו לא באמת נוצרים כאשר אנו נולדים,
ולא מפסיקים להתקיים כאשר אנו חולפים מן העולם.
בעצם, אם ננסה להביע את המהמודרה באופן המופשט ביותר,
נאמר, שזהו המצב בו אדם מגיע בימי חייו,
לחוות באופן מוחלט את מה שיחווה כאשר אינו מוגשם בגוף פיזי.
היווני שהתבדהד :-)
מסופר על המלך מינאנדר, יווני שנולד בהודו והיה כובש גדול, לא פחות מאלכסנדר מוקדון (155-135 לפני הספירה). שמו ההודי - מילינדה.
מילינדה הזמין אליו נזיר בודהיסטי מואר בשם נאגסן שילמד אותו.
שמועות רבות התרוצצו אודות חוכמתו, נדירותו והליכותיו.
המלך שלח הזמנה עם שליח אשר חזר מופתע.
התשובה היתה "כן, אם המלך מזמין, נאגסן יבוא,
אך אמור לו שאין אדם כזה, נאגסן, אין יותר אני. אני לא עוד".
מינאנדר היה יווני, בעל חשיבה לוגית,
ולא רגיל לצורת ההתנהלות המזרחית, המבוססת על סתירות.
הוא לא הצליח להבין את דבר החידה,
"אם איננו קיים, איך יוכל לבוא?" אך הזמין את נאגסן לבוא.
הרי מעצם בואו אלי, יוכיח את דבר קיומו.
כאשר הגיע נאגסן, קיבל אותו המלך בשערי הארמון ומייד שאל:
"הגעת ואתה כאן, ועדיין אתה אומר שאינך?"
נאגסן ענה "אכן, בוא ניישב את העניין. שאל שאלה".
כל אנשי החצר נאספו סביבם בעניין.
מילינדה שאל: "ראשית, אם משהו איננו, איך יוכל לבוא?
אתה באת, ולכן אך הגיוני שהינך קיים".
נאגסן צחק ואמר "הבט על הראטה הזו" (עגלת השוורים עמה הגיע)
"אתה קורא לה ראטה, עגלה"
"אכן", אמר מילינדה.
נאגסן ביקש ממלויו שיסירו את השוורים מהעגלה, ושאל:
"האם השוורים הם העגלה?"
"כמובן שלא" היתה התשובה.
אחרי כן, ביקש נאגסן להסיר את הגלגלים ושאל:
"האם הגלגלים הם העגלה?" - "כמובן שלא"...
כך הסירו את כל חלקי העגלה ועל כל חלק נשאלה אותה שאלה,
והתקבלה אותה תשובה.
כאשר לא נותר מאומה שאל נאגסן: "היכן העגלה עימה הגעתי?
הרי אתה אישרת שכל מה שהסרנו אינו העגלה. היכן העגלה?"
והמשיך: "בדיוק כך, קיים גם נאגסן. הסר את חלקיו והוא יעלם"
השיחה הארוכה הזו תועדה במלואה בכתבים הנקראים "מילינדה פנהה"
(שאלותיו של מילינדה) ובסיומה, הפך מילינדה לבודהיסט.
עזבו, באמאש'כם, תנו לי להזדהות...
אנו כיום, עם התפתחות המדע והרפואה, יכולים להבין תפיסה זו,
אף באופן מוחשי יותר. מדע הרפואה יכול היום לקיים אדם
(לפחות לפרק זמן קצר) ללא ידיים, רגליים, כליות, לב, לבלב ועוד,
וברור שהאדם אינו גופו ואבריו.
הוא גם אינו מחשבותיו, שכן בזמן מדיטציה עמוקה,
המחשבות נפסקות, ואין מפסיק קיומה של הישות.
אנשים אוהבים להזדהות, כי זה נוח. זה נותן איזה סיפוק.
זה נותן אשלייה של הגדרה עצמית ברורה, אבל רק אשלייה.
בלי משים, רבים אינם מודעים לכך, שההזדהות הינה כלא.
ההזדהות יוצרת הגבלות, תחומים, גבולות, יריבויות, התבדלות.
ההזדהות מגבילה את האהבה שלנו לקבוצה מצומצמת,
במקום לאפשר לה להתרחב ולהיות גורפת כל.
על מנת להיות בדרך הטנטרה - להיות באהבה, להיות אהבה כמצב,
יש להעלים ולבטל את הגבולות.
היופי הוא שכאשר מקולפות כל קליפות ההזדהות ולא נותר כלום,
נעלמים כל הגבולות המפרידים בין האדם וחיבורו ליקום כולו.
אז, מתאפשר החיבור הזה בכל הרמות האפשריות אל האחד.
כאשר לא נותר כלום, הופך האדם להכל.
טוב,
לפני שאתם נעלמים לנו לחלוטין,
תנו חיבוק.
:-)
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.