שעור בזוגיות מעדנה
מי זו עדנה?...
כבר שנים ארוכות שאני (בן) רוכב על אופניים.
בחיידק הרכיבה על אופני הרים נדבקתי כשחייתי באנגליה.
מטבע הדברים, רוכבים שם רוב השנה בבוץ דביק.
לכן, הבריטים מכנים את אופני ההרים "פרות",
וכמי שגדל על ברכי חנל'ה ושמלת השבת,
איזה שם מתאים לפרה יותר מ"עדנה"?
אז נא להכיר את עדנה שלי.
כבר זמן רב לא יצאתי לרכב, אך החשק עדיין שם.
את המאמר הזה כתבתי לפני המון זמן (פברואר 2004)
בפורום "גרושים גרושות" של תפוז,
וגם היום, במבט לאחור, לא נס ליחו.
אני מקווה שתאהבו...
אדרנלין בהרים
יום שישי, מפנה הצידה הר של משימות והתחייבויות,
לטובת הפגישה הנכספת עם אהובתי השנייה.
זמן רב לא התייחדנו, אני והיא,
זמן רב לא חשנו יחד את התרוממות הרוח,
כשהאדרנלין מציף כל פינה בגוף.
כאילו יובלות חלפו מאז הרוח שטפה את הפנים,
מאז התחברנו שנינו לטבע ולנוף.
הרבה טרדות, בעיות ומזג אויר קלוקל,
הפריעו לנו בהתייחדות זו.
כך יצאנו לנו, די באיחור,
מנסים לאסוף קרני שמש חמימות אחרונות,
לפני שתשתלט לחלוטין הקרירות החורפית.
רכיבה מהירה בשביל המחבר, ומנת אדרנלין ראשונה בפתח,
מורד תלול מאד, שמאז ומתמיד הפחיד אותי,
ולעולם לא העזתי –
והפעם החלטתי, וירדתי, נהנה מההצלחה.
טיפוס מענג על גבעת התיתורה,
בשביל צר.
מסביב פורחות כלניות אדומות, ורודות וסגולות,
אירוסים לבנים, עיריות ומרווה.
ירידה שוטפת במהירות מדהימה במורד הגבעה,
וכך הלאה עוד ועוד,
המקומות המוכרים, העליות המורדות,
האתגרים והאדרנלין.
וכך, בתוך העונג הרצוף, בפנאי שבו חייבתי עצמי,
הראש עובד לו, והמחשבות מתרוצצות,
ואני חושב לי על עדנה,
ועל הזוגיות,
ועל הדמיון.
הנה אנחנו יחד, אני והיא,
מתמודדים יחד מול כל המכשולים,
ואני – מחובר אליה בגופי.
הנעליים אחוזות בתפסים מיוחדים לפדלים,
והופכות אותנו לגוף אחד.
ומנסיוני אני יודע ומכיר,
אנחנו גוף אחד, אבל שתי ישויות נפרדות.
אם ברצוני לעבור איתה מכשולים,
אני חייב להשאר יישות נפרדת,
ולהשאיר אותה יישות נפרדת גם כן.
הנה מגיע מכשול, ואני מתרומם ומפריד את גופי ממנה,
מאפשר לה להתנודד ולהיטלטל תחתי,
לנוע בחופשיות,
ויחד עם זאת, להשאר מחובר אליה כל הזמן.
אם אתעקש להמשיך לשבת צמוד,
למנוע ממנה את החופש הזה,
נרד יחד מדרגת סלע, או ניכנס לחריץ בקרקע,
ונתהפך שנינו, אולי גם אפגע,
כי לא נהגתי בגמישות.
אני אוחז בכידון, מכוון את הדרך,
אבל למוד נסיון, אחיזתי קלה.
אנחנו מגיעים לאזור של בולדרים, אבני סלע,
והלב אומר "החזק חזק, אל תרפה",
אבל הידע והניסיון מתווים את האחיזה,
כי אם אוחז חזק מידי, תהייה נהיגתי קשיחה,
חסרת גמישות, וחסרת תגובה מהירה,
וגם אז אתקל ואתהפך.
מגיעים ל"טרסות",
מורד גבעה תלול, רצוף מדרגות סלע גבוהות,
ואני מתחיל לרדת.
זמן רב לא ירדתי שם, - מאתגר בהחלט,
ואני חוזר ומזכיר לעצמי בתת המודע,
את אותם הרגעים בהם האינסטינקט מדריך אותך לבלום,
וזה בדיוק ההיפך ממה שצריך לעשות.
אם תבלום – תתהפך.
ההיפך – תזרום עם זה, תן לה לזרום תחתיך,
כאילו היא אינה קשורה אליך כלל,
ואתה, נהג את עצמך כאילו אינך מחובר כלל,
ובכך תבטיח לשניכם מעבר קל ובטוח.
ןכך בדיוק בזוגיות שלנו,
אנחנו מחוברים זה לזה,
אנחנו יחד זה עם זה בעליות, במורדות,
חולפים יחד על פני קשיים ומתלולים,
חווים יחד התרגשויות ופרצי אדרנלין,
אבל חייבים לזכור ולשמור –
אנחנו אחד, אבל אנחנו נשארים יישויות נפרדות.
כל אחד מאיתנו חייב להישאר עצמאי וחפשי,
כדי להבטיח ששנינו יחד נעבור את אותו מכשול,
כל אחד בדרכו שלו.
אנחנו צריכים לנהוג את המסע שלנו,
אוחזים בקלילות, לא ביתר כח,
כדי להותיר ביד בן זוגנו,
את הגמישות הנדרשת ומרחב התמרון.
וברגעים הכי קשים,
לדעת לזרום עם התנועה,
לא לבלום את בן זוגנו, את עצמנו,
פשוט להמשיך בזהירות, אבל להמשיך.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.