המכתב של השבוע שעבר עורר הדים רבים. מיילים נשלחו ופרשו בפנינו את מקומות הקושי האישי של כל כותב.
"אני אמורה להתחבר עכשיו לחלק השני, המעשי-אופטימי אבל עוד לא גייסתי כוחות נפש ... אולי כדאי להשאר ב Down הזה בלי להלחם כל כך נגד זה..."
יש מידה גדולה של אמת בדבריה שהרי המלחמה עצמה מעצימה את התחושות הללו.
אם אנו חיים את הרגע כאן ועכשיו מתוך קבלה מוחלטת, זה מביא אותנו לתפישה שכל מה שקורה צריך לקרות.
טנטרה גורסת כי גם לתחושות הללו ולרגשות הכבדים העולים מהן יש לגיטימציה ומקום, כי שיעור טמון בתוכם כאוצר הממתין להתגלות.
ההתבוננות בתחושות הללו מתוך שלום וקבלה מסלקות את הערפל סביב והתמונה מתבהרת.
משחר היחד שלנו אימצנו לנו הרגל, בשעות לא קלות ובעתות כאב אנו מחפשים "מה טוב בזה?"
ולפעמים לא קלה הדרך להבנה, לא קל השעור, אך מה שחשוב הוא לא לוותר ולהמשיך לשנות פרספקטיבה עד שמוצאים.
ההתבוננות בקושי מנקודת מבט גבוהה וכוללנית מזכירה לנו סיפור שמסתובב בהרבה גרסאות במיילים.
או במלותיו של טילופה:
"מי שנצמד למוח, אינו רואה את האמת של מה שנמצא מעבר למוח."
אך ישנה גם התבוננות נוספת, חשובה מאין כמותה.
עצם העובדה שאנו נשארים בתוך רגש כבד, חווים אותו, עדיין אינה מסייעת לנו.
עלינו לעשות זאת מתוך מודעות מלאה לכל מה שאנו חווים ועוברים. וחשוב עוד יותר,
לתת ביטוי מעשי ופעיל לרגשות אלו.
אם אנו בכעס, למצוא את הדרך לבטא כעס זה, אם בעצב, לבכות,
אם אנו קוברים את הרגש בחוסר ביטוי, אנו רק מזיקים לעצמנו.
ההתבוננות הפנימית ברגש והמודעות להבדלים בינו ובין רגשות אחרים,
מקנה לנו יכולת מופלאה מאין כמותה הנקראת "גמישות רגשית".
זו בעצם היכולת שלנו להשתנות ולהסתגל לשינויים ברמה הרגשית בקלות ובמהירות.
כל מי שחווה אי פעם מדיטציית אום – על זה בדיוק עובדת מדיטציה זו,
ולמי שעדיין לא חווה (וגם מי שכן), היכונו, בקרוב...
כאשר אנו מפתחים גמישות רגשית ויכולים לעבור מבכי גדול לצחוק מופרע בהנד עפעף,
אנו יכולים להתקדם לרמה הבאה.
הרי המשך החיבור שלנו לרגשות הכבדים נעשה מתוך בחירה,
וזו גלולה מרה לבליעה. “מה, אני בחרתי להיות עצוב? אני בחרתי לכעוס? “
כן, בהחלט!!!
טנטרה תמיד מטילה את כל האחריות שלנו על כתפינו אנו. אין תירוצים. וכאן טמון יופי גדול.
כי באותה מידה בדיוק, נוכל לבחור אחרת, ולהרשות לעצמנו להתנתק מהרגשות הכבדים שלכאורה משרתים אותנו,
ולהתחבר במקום זה לאהבה, לרגשות אחרים, קלים יותר.
מילת המפתח כאן הינה "רשות".
אנו תמיד משתדלים ללמד ולהראות לאנשים, שכל השלבים המאתגרים ביותר בעבודה עצמית והתפתחות רוחנית, הם בסך הכל קלים ומהירים לעבור, ועם זאת קשים מאד.
וכאן הפרדוקס (וטנטרה מלאת פרדוקסים, הם גורמים לנו לחשוב. אז תחשוב פינטו, אתה הרי סייד, לא?...)
מדוע? כיוון שהקושי הגדול ביותר טמון ברשות שאנו נותנים לעצמנו להתגבר על מצב ולהשתנות.
ברגע שהרשות ניתנת, זה הופך קל מאין כמותו.
אז אם כך, מדוע איננו מרשים ישר, וזהו?
כי במקרים רבים, הקושי "משרת" אותנו בדרכים נסתרות,
("אתם תהנו, אני אשב לבד בחושך..."),
וקשה לנו לוותר על התענוג.
כאן נכנסים לתמונה הגמישות הרגשית והרגל האחריות האישית שהטנטרה מפתחת בנו,
ובליווי של עוד אלמנטים אותם מחזקת הטנטרה כגון תרגול ה Non Attachment,
אנו יכולים לעבור הרבה יותר בקלות לפאזה של חיוך וצחוק, ולהמשיך לחגוג את החגיגה הגדולה של החיים.
על גמישות רגשית ופולניות
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.