במשך תקופת נדודיו של בודהה, כעס עליו אביו המלך מאד, אך כעסו התגמד לעומת
חרון זעמה של יאסודהרה שנותרה לבדה עם תינוק בן יומו, זנוחה ללא כל הסבר.
כאשר שמעה שסידהרטה (בודהה) בעלה מנהל חיי קדושה, חיקתה אותו בהשליכה מעליה
את תכשיטיה, לבושה בגלימה צהובה פשוטה ואוכלת ארוחה אחת ביום.
משך כל התקופה, סירבה בתוקף להצעות החיזור של נסיכים שונים.

לאחר שבודהה הגיע להארה, חזר אל הארמון לראות את משפחתו.
כשהגיע לארמון, ביקש אננדו להכנס עימו אל יאסודהרה, אך בודהה אמר לו:
"לא הפעם אננדו. הפעם אתה חייב להתיר את השבועה ולאפשר לי להכנס לבד,
כי זעמה של יאסודהרה כה רב, שלא תוכל להכילו".
ואמנם, כאשר נכנס בודהה, קיבלה אותו יאסודהרה בחמת זעם רותחת.
אחרי הכל - הוא עזב את הבית בגניבה, בחרישיות, מבלי להודיע לה על כך דבר,
מבלי להסביר. הוא עזב אותה עם תינוק קטן, מספר ימים אחרי לידה.
זה היה יותר מידי ויאסודהרה היתה חייבת לפרוק את כל המטען הרגשי שצברה.
בעודה רותחת, זועמת וצועקת, בודהה פשוט שתק והכיל אותה.
לאט לאט, החלה יאסודהרה להבחין שבודהה כבר אינו איש רגיל. השלווה, האהבה
והעוצמה שבו, הקרינו לכל עבר.
היא ניגשה אל בודהה וירדה על ברכיה אוחזת בקרסוליו ונושקת לכפות רגליו כנהוג,
ביקשה ממנו שיסמיך אותה לסניאסית. בודהה הסכים והיא הפכה לאחת הסניאסיות
הראשיות שלו.

לאחר שנרגעה יאסודהרה והשניים ישבו לשוחח, אמרה לו:
"יש לי אליך רק שאלה אחת.
אמור נא לי, רק את זאת - כל אשר השגת, כל אשר הגעת אליו במסעותיך,
כלום לא יכול היית להשיגו כאן, בארמון? האם משהו היה מעכבך?
האם מישהו מאיתנו היה מונע זאת ממך? האם באמת חייב היית לנדוד דרך
היערות והכפרים?"

ובודהה ענה לה:
"אכן את צודקת. לא היה שום דבר כאן בארמון שהיה מונע ממני להשיג את ההארה.
את הכל יכול הייתי להשיג כאן.
לא באמת הייתי צריך לעזוב את הארמון. אפשר להגיע להארה בכל מקום.