רץ המרתון
זה מתחיל בהתרגשות...
לא מזמן, קיימנו סדנה לזוגות מתחילים.
התרגשנו. אנחנו תמיד מתרגשים. זו התרגשות טובה, נעימה כזו.
גם אם ננחה עוד אלף סדנאות נמשיך להתרגש. זו התרגשות של שמחה.
זוגות זוגות נכנסים בפתח, והחיבוק, כבר מלמד אותנו פרק נכבד אודותם.
מי מגיע עם בטחון עצמי, ציפיה ופתיחות, מי מגיע עם חששות כבדים.
מי יהיה פעיל ומי ייחבא עד שייפתח.
אנחנו אוהבים לפתוח את הסדנאות שלנו בקצת תנועה, מוזיקה, ריקוד.
חלק גדול מכם כבר מכירים את זה...
קל לזהות את אלה שקצת יותר קשה להם.
גם אלה שמנסים להחביא את התחושות מתחת לפסאדה של "הכל בסדר",
לא יכולים לזייף את התנועה.
זוכרים? אנחנו רוקדים כמו שאנחנו חיים.
וממשיך במאבק...
וכשמתחילה העבודה, פתאום זה מגיע.
אנחנו קולטים בזוית העין את המאבק, הסמוי בד"כ.
לרוב, זה הגבר מול זוגתו, אך לא תמיד.
היא חוששת, לא נינוחה, מחפשת להסתגר.
המבט בעיניים ושפת הגוף מסגירים מעט. לעיתים רק אנחנו יכולים לקלוט.
קשה לה להפתח לעבודה.
פעמים רבות זה קורה כשמתקרבים לעבודה בעירום,
או עבודה במגע מול אנשים אחרים.
הוא כבר כל כך רוצה. חיכה לזה הרבה זמן.
בבית, תקופה ארוכה ניסה לשכנע אותה.
קרא באינטרנט, התרשם, התלהב, סיפר לה. חיכה, ציפה.
"זה יעשה לנו טוב, את תראי. זה יחדש את ההתלהבות".
היא חששה, לא ממש התלהבה, לא התאים לה עוד הקטע.
אבל הוא כל כך לחץ ונידנד, ציפה, רצה...
לבסוף היא ויתרה, השתכנעה. אולי הוא בכל זאת צודק.
ובאה. מריצה סרטים בראש,
"מה יהיה אם...", "מה יקרה כש...".
ועכשיו הוא מתאכזב, מתמלא תסכול.
ואנחנו קולטים את הניואנסים הקטנים.
הוא דוחק בה, לוחש לה באוזן,
מנסה לחשוף חלקת עור, להסיר בגד, בלי שיראו, בהסתר,
והיא, כולה מסוגרת, מחזירה את הבד למקומו הטבעי, המגונן,
הגוף שלה מתפתל תחת מגע ידו.
אנחנו ניגשים בשקט, לוחשים באוזן,
מזכירים לה להיות נאמנה לטוב שלה, לא לוותר על עצמה.
ממתנים אותו, לפחות מנסים,
מסבירים לו בשקט, משתדלים להבהיר.
אבל לרוב זה נגמר באכזבה, בתסכול, לעיתים גלוי,
אפילו בריב.
המפץ הגדול...
לפני כמה זמן היה אצלנו זוג נחמד.
דוקא היא התעקשה על כך שהם מתאימים לסדנה לזוגות מתקדמים.
הסתבר, שהיא חיה בסרט שלה, רק היא שם.
הם הגיעו והשתתפו, והוא כל הזמן נלחם בעצמו והסתיר.
אנחנו ראינו, קלטנו, אבל הוא התכחש.
בשלב מסוים, גבר אחר רק נגע לה ברגל,
אבל זה היה כמו ניצוץ אש ליד חבית של אבקת שריפה.
הבחור פשוט לא היה מסוגל להכיל את עצמו.
הוא ממש תלש אותה משם בכוח, והם הלכו הביתה בריב גדול.
רץ המרתון...
אנחנו מסבירים לזוגות מה קורה, ונותנים אלגוריה.
דמיינו שאתם יוצאים לריצה, משתתפים במירוץ.
אחד מכם רץ מרתון. הוא בכושר גבוה, אלוף ריצה. קטן עליו, המסלול הזה.
בסיפור של הארנב והצב, הוא הארנב.
השני מביניכם, בכושר לא משהו.
מה קוראים האמריקאים קאוץ' פוטטו - Couch Potato.
אתם נחושים בדעתכם לרוץ את המסלול, אבל יחד.
אם תרוצו בקצב של רץ המרתון,
זה מביניכם בעל הכושר הנמוך יתחיל, ישתדל,
אבל מהר מאד האויר בריאות יגמר לו, העיניים יוצאות מהחורים,
עוד שנייה והוא מתעלף.
ואיך אומרים ביידיש? אויפצלוכעס (להכעיס), עוד זה, רץ המרתון,
מביט אחורנית וקורא לו: "נו? מה יהיה? למה אתה לא מתאמץ?"
"לא מתאמץ??? אני עוד רגע מת כאן על המסלול"
מאידך, אם תרוצו בקצב הטבעי של הקאוץ' פוטטו, בלי שהלה יתאמץ,
לאן תגיעו? שניכם תצברו תסכול עצום.
רץ המרתון ירגיש שהוא בכלל לא זז,
והשני ירגיש שהוא כובל את בן זוגו.
אימון אולימפי...
לכן, מי שקל לו יותר הוא רץ המרתון.
הוא יכול לרדת לקצב ריצה נמוך יותר,
אבל כזה שבו בן הזוג עדיין מתאמץ, משתדל,
ולאט לאט מעלה את הכושר בהתמדה.
יהיו ודאי אלו שיקשו וישאלו:
"אם כך, לא פשוט יותר למצוא מישהו שגם הוא בכושר גבוה,
גם הוא רץ מרתון, ולרוץ יחד באותו קצב?"
התשובה היא "לא".
קיימים תחומי חיים רבים ושונים, בהם המאזן ביננו מתהפך.
האחד יותר נועז במיניות, אבל השני יותר פתוח רגשית.
אחד חזק בהתנהלות כלכלית, השני אלוף בקשרים חברתיים.
מישהו מעולה בניתוח מצב לפרטי פרטים,
בעוד רעהו מדהים בהתבוננות כוללנית, הוליסטית,
מסוגל לראות את הדברים ממעוף הציפור.
לעולם לא יהיה מצב בו "שנינו אלופי העולם בהכל".
יתרה מכך, אנחנו אנשים דינמיים, משתנים.
לעיתים אנחנו רצים קדימה, לפעמים נעצרים או אפילו הולכים לאחור.
יום אחד אנחנו "עסל" (דבש) ויום אחר "בסל" (בצל).
אז אם אתם רוצים לרוץ יחד, כי זה הכי כיף,
דעו לזהות את המקומות בהם אתם רצי המרתון,
וחכו קצת. תורידו רגל מהגז.
אבל זה לא יהיה שווה כלום בלי תקשורת שקופה ומשתפת,
כדי שגם בן הזוג השני יידע מה קורה,
יידע שגם הוא רוצה ובוחר לעשות מאמץ כדי להתקדם.
ואם אתם מחפשים מאמנים אולימפיים,
אנחנו מכירים איזה זוג... :-)
ריצה נעימה.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.