🐃🐂🐫 איפה הצבי שלכם??? 🐫🐂🐃

את המאמר הזה כתבתי לפני כמה שנים אך לא רק שהנושא תמיד רלוונטי, אלא אף נדמה כאילו זה קרה רק אתמול. התמונות עדיין חיות בי כמו ממש רצות על איזה מסך קולנוע ענק, מוקרנות יחד עם הרגשות שאפפו אותי אז.

הבוקר יצאתי לריצה.
האמת שהגוף שלי לא ממש מתעורר בבוקר יחד איתי. אני יכול לקום מלא מרץ ליום חדש, אבל לגוף יש את הקצב שלו. לכן, בריצת בוקר אני בד"כ יותר חלש. אני תמיד נהנה מאד בריצות. כבר כתבתי על זה לא פעם. אני רץ בשטח, בטבע. כמעט כל ריצה מזמנת לי הפתעות יפות. פרחים פורחים בעונתם, עופות דורסים, נחשים ושאר בעלי חיים. כל פעם שאני חוזר מהריצה אפרת שואלת בחיוך "נו, מה ראית היום?"

עשיתי היום את המסלול הקבוע שלי. אבל הגוף היה כל כך עייף שהיה לי ממש מאתגר. כנראה השילוב של שעת בוקר מוקדמת יחד עם עייפות מצטברת מהסופ"ש עשו את שלהם. כשרצתי במעלה הגבעה עצרתי כמה פעמים, מתנשף, חסר נשימה. במהלך הדרך חזור כבר ממש חשתי את העייפות. השמש קפחה על הראש, החום התגבר. הפה יבש והרגליים בוערות. לא שוויתרתי, לא שהפסקתי להנות, אבל יכולתי לחוש את ההשפעה על הריצה. הרגליים הפכו כבדות, הצעדים קטנו במשהו. הגוף סחב הרבה פחות מהרגיל.

המפגש עם הצבי!

ופתאום הרמתי את הראש כי קלטתי תנועה, ואז - ראיתי אותו.
ממש 3-4 מטרים לידי התרומם צבי ענק ממחבואו. הוא עמד עם הגב אלי. הלובן של חלק גופו האחורי בהק בשמש הבוקר ויצר קונטרסט נפלא עם הפס השחור של זנבו. גופו תמיר וזקוף. הוא עמד שנייה ואז פתח במנוסה. כבר ראיתי לא אחת צבאים במהלך הריצה, אפילו בעדרים. אבל מעולם לא ראיתי צבי כל כך קרוב אלי. ממש נפעמתי.
התגובה הראשונה שלי אחרי ה"וואו" הנדהם, היתה הודייה עצומה על ההזדמנות, על המתנה הנפלאה של החווייה. אבל אז החלטתי שלא מספיקות לי 5 השניות איתו והגברתי את קצב הריצה כדי לרדוף אחריו.
יש תופעה מוזרה. כבר נתקלתי בה עם הרבה חיות. הן בורחות בקו ישר עם מסלול הריצה שלך (מה שהן תופסות בעצם כמסלול הרדיפה). במקום לזגזג ולתעתע, הן עושות את הטעות הגדולה ביותר שאפשר. זה קרה לי גם עם ארנבות מדבר ועוד חיות.
הצבי ברח ממש על מסלול הריצה שלי ובכל פעם שהוא נעלם לי מהעין הגברתי קצב וראיתי אותו שוב. זכיתי כך לראות אותו במשך זמן יחסית ארוך עד שהוא פתח מבערים ונעלם במעלה הגבעה, לא לפני שעמד בראשה זקוף ותמיר, קרני ענק בראשו, כולו הדר והוד והתבונן בי ארוכות.

המשכתי את הריצה ומה שעלה לי למודעות בעיקר היתה העובדה שברגע שראיתי את הצבי, נשכחה ממני כל העייפות. הגוף שלי נשטף באדרנלין, פיתח חיים חדשים משל עצמו ונמלא מרץ וחיוניות. יכולת הריצה שלי התגברה פלאים. הכל נשכח ממני - החום, הלאות, היובש בפה. כל כולי הייתי נתון לצבי הזה.

מה נותן אדרנלין בחיים?

חשבתי על כל הדברים שמאתגרים אותי בחיים, בעבודה, בעשייה ואיך אני מתמודד איתם. קלטתי שבכל תחום כזה אני מוצא לי איזה שהוא "צבי". כשאין לי "צבי" כזה, אני באמת מתנהל כמו שהתנהלתי במרבית הריצה. רץ מכח הבחירה וההחלטה, מכח ההרגל, מכח המטרה ששמתי לפני (כמו ההכנה למרתון המדברי שבו רצתי חצי מרתון), מכח המשמעת העצמית של "צריך" או "בריא"... אבל כשיש לי "צבי", אני לא יכול לחכות להתחיל לעשות, להגיע לעבודה (או לאן שצריך), אני חושב כל הזמן על מה שמונח לפני, על איך לעשות. אבל בעיקר אני נהנה מזה!!!, אני נמלא בחיוניות, אני מתלהב, לא רוצה להפסיק, רוצה לעשות עוד ועוד...

כשהמשכתי לרוץ, הגעתי לעוד גבעה מאתגרת במהלך הדרך חזור. השמש עלתה יותר. החום והעייפות גברו. החלטתי שאנסה לדמיין שאני רודף אחרי הצבי במעלה הגבעה. מה ר מאד גיליתי שזה לא עובד לי. רצתי לאט, עצרתי, התנשפתי כמו קטר קיטור ישן... ואז הבנתי - זה לא מספיק לדמיין צבי - הצבי חייב להיות אמיתי!
חשיבה חיובית דמיונית לא מספיקה כדי להיכנס למצב הווייה של חיוניות, מרץ והנאה מהעשייה. מה שאנחנו מבקשים להשיג חייב להיות מוחשי ואמיתי עבורנו, גם אם הוא לא פיזי. רק אז אנחנו יכולים להגיע לשיאים חדשים ולהנות הנאה מושלמת מכל מה שאנחנו בוחרים לעשות.

אז, איפה הצבי שלכם???

ואפרופו צבאים...
כשמדובר במערכות יחסים, מיניות או התפתחות אישית, כשנכנסים להרגלים ודפוסים, כשנתקלים באתגרים, לפעמים צריך איזה צבי.
בדיוק כמו שהצבי הזה הופיע לי מבחוץ, לא מתוכנן, כמתנה גדולה של חווייה, צמיחה ותובנות, כך אנחנו מציעים לכם את ה"צבי" שלנו בצורת סדנה עם קבוצה, או מפגש אישי להעצמה אישית או זוגית.
בדיוק כמו שהצבי הזה יצר אצלי פרץ שמחה ואדרנלין שהזניקו אותי קדימה, כך יאפשרו לכם סדנה או מפגש אישי לזנק קדימה עם התלהבות ושמחה. יזרימו אדרנלין לחיי הזוגיות והמיניות שלכם, או לחייכם בכלל.

🇮🇱🔥 טיפ חשוב להדלקת המנגל 🍖🇮🇱

חשוב לנו שהמשפחה המורחבת שלנו תהייה בריאה!
אנחנו רואים לעיתים תכופות אנשים מדליקים פחמים במנגל עם מדליקי פחמים, סובלים מטעם לוואי איום ומסכנים את בריאותם.
רבים חושבים שמאחר והנוזל דליק, הוא נשרף באש ואז הוא לא מהווה סכנה. ראשית, גם לאחר שהנוזל נדלק, נשארות בגחלים מולקולות אורגניות מאד לא בריאות שיתנדפו לתוך הבשר לאורך הצלייה (וגם לא בריא לנשום אותן!). שנית, כששופכים את הנוזל על הגחלים, חלק ממנו מגיע לתחתית המנגל, לא נדלק ולא מתנדף עד שהמנגל ממש לוהט ואז זה כבר מאוחר מידי, כי הצלייה כבר התחילה.

מאחר והניוזלטר שלנו היום עוסק בענייני אכילת בשר :-) הנה טיפ מדליק:
עורמים במרכז המנגל פירמידה של גחלים שבמרכזה חלל. מתחילים בגחלים הגדולות ואח"כ ממלאים את החללים בקטנות. את החלל אפשר ליצצר כמעשה אומנות של בנייה, או לקחת חתיכת קרטון גלילית.
אל החלל שהשארתם במרכז מכניסים כמות יפה של נייר טואלט מגולגל לא הדוק ושופכים עליו שמן בישול. אפשר ליצוק מעט שמן בישול גם על הגחלים עצמן.
מדליקים את נייר הטואלט ומחכים כ 5-10 דקות. הגחלים נדלקות מעצמן.
אם אצה לכם הדרך, חברו לחשמל פן (מייבש שיער)ונפחו אויר חם על ערימת הגחלים. תוך שתי דקות הכל לוהט ומוכן לעבודה. עשו זאת בזהירות כיוון שהגחלים מתנפצות ומתיזות שבבים לוהטים לכל עבר (חווייה מרהיבה). מאוורר גם יעשה עבודה טובה, אבל פחות.

בתיאבון.

מסורת משפחתית.

יש לנו מסורת ארוכת שנים.
ביום העצמאות נפגשת כל המשפחה המורחבת אצל אחד מבני המשפחה וחוגגת עצמאות בחגיגה של בשרים על האש. אנחנו נפגשים גם בנסיבות אחרות, אבל איכשהו, חגיגת הבשרים הופכת את זה למשהו אחר. וכשמתלווה לחגיגת הבשר 🍖 הזו כוס יין אדום טוב 🍷, זו כבר חגיגה של ממש.

...ואנחנו לא לבד.

במקומות רבים בעולם צליית בשר על האש נלווית לחגיגה. זו וודאי החזרה למקורות הקדמוניים שלנו מימי שבטי המערות וציידי הממותות.
בארה"ב נחגג יום העצמאות (ובאופן מוזר ביותר, יום הזכרון עוד יותר מיום העצמאות) בארועי ברביקיו בפארקים ועל המדשאות. באזורים רבים במזרח הקרוב לכבוד חגיגה שוחטים כבש, ולא נשכח את מדינות דרום אמריקה שבהן הבשר הוא המזון העיקרי ומהווה מרכז החגיגה. בארגנטינה יש חג שבו מכינים שור שלם במעטפת חימר מיוחדת במשך שלשה ימים בתוך בור סגור של גחלים.

על רוחניות ובשר.

בזרמים רוחניים שונים, נחשבה אכילת הבשר לפסולה ומרחיקה מהרוחניות. אלו בעיקר זרמים שקשרו את הרוחניות להתרחקות מהארצי והגופני, להתבדלות והתעלות אל מעבר לחייים הפיזיים. התפיסה היא שהנאות החיים גורמות לנו להתרחק מעצמנו ומהשקט הפנימי ולכן יש לחיות חיים של סגפנות ממש. על פי תפישות עולם אלו מרבים בצומות ובתפילה, מיניות נעה על המנעד של בין התנזרות מוחלטת (ההינדים מכנים זאת ברהמצ'אריה) לבין מיניות אך ורק לצרכי רבייה. התזונה מצומצמת ביותר ומתבססת בעיקר על צמחים ובחלק מהזרמים גם אוכלים כשבאופן מכוון לא נהנים מהאוכל (מהטמה גנדי הנהיג כך באשרם שלו וקרא לזה "אשווד". בולעים את האוכל במהירות ולא נהנים מהטעם. אוכלים בסגפנות).
מאחר ואכילת בשר (במיוחד בשר צלוי על האש) מתקשרת אצל מרבית האנשים בעולם כהנאה צרופה, הנהיגו הסגפנים הימנעות מאכילת בשר. אותו כנ"ל דרך אגב, לגבי שתיית יין.
את התפישה הזו חיזקה גם האמונה ההינדית הגורסת כי הפרה הינה יצור קדוש ולכן אכילת בשר בקר אסורה על ההינדים.

קצת על מוסר וקיימות.

ברור שזה עשוי לפתוח כאן תיבת פנדורה של וויכוחים אין סופיים ואין לנו כל כוונה להיכנס לשם. אנחנו רק מגישים חומר למחשבה ממש על קצה המזלג.
ישנם אנשים שמתנגדים לאכילת בשר מטעמי מוסר כאשר הטענה היא שאין להרוג בעלי חיים שיש להם אינטיליגנציה ורגשות. (אנחנו לא מדברים כאן על *איך* מגדלים את בעלי החיים. זה בוודאי חייב להשתנות). אנחנו נבראנו כיצורים שחייבים לאכול יצורים אחרים על מנת להתקיים. היצורים היחידים שאינם באמת טורפים הם הצמחים (וגם יצורים מיקרוביים). לצמחים יש אינטיליגנציה ורגש! זה שבני אדם בד"כ לא יכולים להיות מודעים אליהם לא אומר שהם לא קיימים. מחקרים מדעיים מהעת האחרונה מוכיחים שצמחים הם בעלי אינטיליגנציה, מרגישים, מתקשרים, מודעים זה לזה, לחרקים ובעלי חיים בסביבתם ואפילו משמיעים קולות מצוקה ואזהרה שניתנים להקלטה. לכן, בין אם אנו אוכלי בשר או אף טבעוניים, מטבע בריאתנו אנחנו חייבים לאכול בעל חיים אחר.
גם מבחינת הקיימות יש נקודות להתבוננות. זה נושא מורכב מאד מאד ויש בו המון פוליטיקה, אינטרסים כלכליים ממש לא נקיים (ברמה של מאפייה) וגם המון טעויות בסיסיות.
יש טענה נפוצה שלגידול צמחים יש טביעת פחמן נמוכה יותר מגידול בעלי חיים. הטענה הזו ממש אינה נכונה ויש הרבה היבטים שגויים לגביה. הם קשורים גם באופן גידול בעלי החיים (חקלאות מודרנים תעשייתית שגוייה לעומת permaculture ידידותית לסביבה ויעילה בהרבה), לחוסר ההתבוננות על תהליכי מידבור והרעלת קרקעות ומקורות מים ומעבר לכל, התעלמות מוחלטת מכך שישנה חוסר יעילות עצומה בניצולת ואורך חיי המדף של צמחים לעומת מזון מן החי וגם ביעילות הספיגה והניצול בגופנו של חלבונים צמחיים (פחות או יותר כשליש עד מחצית מהיעילות של מזון מהחי).
כמובן כפי שאמרנו, זה וויכוח עצום, אבל יש כאן לפחות נקודות למחשבה שלפחות תהפוכנה את ההתבוננות לפחות חד-ערכית או קיצונית ומוחלטת. תמיד צריך להשאיר מקום לסימני שאלה.

על בשר וטנטרה.

זוכרים מה הדבר הכי חשוב בטנטרה?
הכל אחד!
התפישה שהכל אחד, שהבורא והבריאה הם ישות אחת מאוחדת ובלתי ניתנת להפרדה (נון-דואליות) מהווה העמוד המרכזי עליו נשענת כל תפישת העולם.
מאחר והכל אחד - אם יש קדושה בבורא, יש קדושה בהכל.
הטנטריקות עשו הכל כדי להדגים לעולם שהכל, אבל ממש הכל קדוש. הם התוו את הדרך הרוחנית שלהם כדרך שבה חוגגים את חגיגת החיים כאמצעי להגעה להארה והתעלות.
בין היתר, שתיית יין ואכילת בשר היו אמצעי התרסה כנגד אותם סגפנים קדושים (ברהמינים) שראו עצמם מורמים מעם כיוון שהיו יותר "טהורים" (ורוב העם אכן קנה את זה).
על פי תפישת העולם הטנטרית, כאשר אתה נמנע בכח ממשהו, אתה בעצם עוסק בו לא פחות ממי שעוסק בדבר ממנו אתה נמנע.
אם אתה נמנע ממיניות ומתרחק ממנה, אתה בסופו של דבר עוסק במיניות לא פחות ממי שחי כנהנתן המכור למיניות.
אם אתה נמנע מאכילה שיש בה הנאה, אתה עוסק בהנאה מהאכילה - רק מהצד השני שלה.
טנטרה מלמדת דבר פשוט. אם אתה רוצה שקט פנימי אמיתי, אל תרחיק את עצמך משום דבר. ההיפך, עסוק בו ועסוק בו מתוך לגיטימציה עד שהוא פשוט יהפוך להיות משהו שפשוט לא מתעסקים בו. כמו שרובנו ממש לא מתעסקים התעסקות יתרה בלצחצח שיניים בבוקר או בהליכה לשירותים. זה פשוט חלק אינטגרלי מהחיים ואין מה להתעסק בו, ולכן הוא לא מרעיש ולא מפריע.

🇮🇱 יום העצמאות הטנטרי. 🇮🇱

טנטרה תמיד קראה למרד פנימי במוסכמות חברתיות.
האמת היא, שזה *לא* נגד המוסכמות החברתיות, אלא נגד השעבוד חסר המודעות למוסכמות החברתיות. אם אתה בוחר להתנהל על פי מוסכמה חברתית זו או אחרת מתוך בחירה חפשית ומודעת, אין בעייה. הבעייה היא כאשר אנשים חיים בכלא חברתי ואינם מביאים מודעות לכך.
הדרך העוצמתית ביותר של הטנטרה לעורר אנשים למודעות הזו הינה על ידי טלטלה עזה.
לכן טנטריקות עשו בפרהסיה דברים שמטלטלים ומזעזעים את המוסכמות החברתיות וגרמו לאנשים לעורר סימני שאלה באשר לדרך חייהם. בין היתר - אכילת בשר ושתיית יין.

אז ביום העצמאות הקרב ובא, כשתנגסו בנתח בשר עסיסי, עשו זאת במודעות. תיזכרו בחופש והשחרור שטנטרה שואפת להביא לנו, וכמיטב מסורת הלימוד הטנטרי, כדאי גם לרגע לשכוח מהכל, להתבונן על האוכל, ובעיניים עצומות להריח אותו, לחוש את המרקם והטמפרטורה, ולאכול אותו לאט לאט, לתת לטעם להגיע לכל פינה בחלל הפה ולתת לטעם להגיע לכל תא בגוף. להפוך להיות הטעם בעצמו.

ואם אתם מהצמחוניים, אפשר את זה (כמעט) אותו דבר גם עם עלה של חסה. 😅