🫓🥚 פסח שמח, אביבי ופורח של חירות ואהבה 🍷🌸
"כואב לי מאד האגן, הגב התחתון, וגם הבטן התחתונה ממש הורגת אותי. אני זקוקה לריפוי."
כך התחיל סשן תהליכים מהימים האחרונים.
ישבתי והקשבתי לה, מתארת את מה שעובר עליה לאחרונה.
"אני מלאת תיסכולים וכעסים. אין לי איפה לבטא ולחלוק. אני אוגרת הכל בפנים. האמת? אפילו עכשיו כשאני פה, בסשן, קשה לי לבטא את מה שעבר עלי לאחרונה."
"בואי ננשום ונשמיע קול. נזרים את האנרגיה וניתן לה לצאת." אני אומר לה. היא נושמת איתי, אבל הקול לא יוצא מגרונה. משהו שם תקוע. היא אוחזת בבטן התחתונה, מנסה לשכך את הכאב.
"כרגע, שום ריפוי לא באמת יעזור. את חייבת להבין מה קורה כאן. בלי זה, ריפוי שתקבלי יעזור מקסימום לכמה דקות."
הסברתי לה שכאשר היא עוצרת את עצמה מלבטא תסכולים וכעסים, אם זה כדי "להיות נחמדה" או אם זה כי היא לא מאפשרת לעצמה להיות אותנטית עד הסוף - היא עוצרת רגשות. רגשות הם מים. כאשר לא מבטאים את הרגשות, המים מתחילים להצטבר בגוף ונוצרת הצפה.
מתוך שיחות קודמות שלנו, ידעתי שמדובר בעניינים שקשורים למצבה הכספי, למה שקורה אצלה בבית וגם באיזה שהוא אופן, למיניות שלה.
האגן שלנו, הגב התחתון והבטן התחתונה הם איזורי אלמנט האדמה בגוף. זה אומר שאלו איזורים שקשורים בכל ההישרדות הבסיסית, הפרימיטיבית שלנו. כל מה שקשור לאדמה, לבית, משפחה, כסף, מיניות בסיסית, פרנסה - כל ההישרדות שלנו יושבת שם, כל האלמנטים השורשיים ביותר של קיומנו.
ההקבלה האלגורית לאלמנטים האמיתיים בטבע חזקה לאין שיעור וניתן ללמוד ממנה המון לגבי ההתנהלות האנושית שלנו.
אם כך, מה קורה כאשר המים של הרגשות מצטברים ומציפים? במיוחד כאשר מדובר ברגשות שקשורים לאלמנט האדמה?
כאשר מים מציפים את האדמה והיא לא מסוגלת להכיל, נוצר בוץ. הבוץ מקשה על התנועה. שוקעים בו ומבוססים בו. הקרקע שמתחת לרגלינו הופכת להיות לחקלקה, אין לנו על מה להישען, ואנחנו מאבדים את היציבות ואת הביטחון שלנו. דמיינו כיצד תתנהלו כאשר רגליכם שקועות בבוץ עמוק. זזים לאט, מאבדים את זקיפות הקומה, הרגליים נעשות כבדות.
"את מבינה עכשיו, שמה שקורה לך כעת באגן, בבטן התחתונה ובגב התחתון זה פשוט בוץ שתוקע אותך?"
היא כבר מכירה אותי וידעה מראש לאיזה כיוון אני מכוון אותה. התשובה החיובית לא איחרה לבוא ובעיניה ניצת אור.
המשכתי:
"ודאי יוצא לך להסתובב בימים אלה ולראות מה קורה ברחובות לפני הפסח..."
היא לא הבינה מייד את כוונתי והתבוננה בי במבט שואל.
"עכשיו, לפני הפסח, אנשים מוציאים לרחוב טונות של דברים שהם לא זקוקים להם. גן עדן לאספנים ולממחזרים למיניהם. הם בעצם מבצעים תהליך פיזי של התבוננות פנימה, לזהות מה אצלם לא נחוץ יותר ומה הם מבקשים להוציא החוצה כדי להקל על העומס שלהם. כמו בבית - כך גם בגוף.
מגיע גם לך לחגוג את חג החירות שלך. להתבונן פנימה, לזהות למה את לא זקוקה שם בפנים ברמה הרגשית, לבטא את זה ולהוציא את זה החוצה, בדיוק כמו אותם אנשים שמוציאים דברים לרחוב. צאי לחירות! וכשאת מבטאת את זה, אל תדברי בשפה מרומזת, מתפתלת וברמזים - דברי ישירות ובטאי ממש בדיוק את כל מה שאת מרגישה ולמה את מתכוונת."
היא התבוננה בי בעיניים זורחות ואמרה לי "בוא ננשום יחד ונשמיע קול!"
הפעם, ממש מתוך בחירה פנימית נחושה, הקול שלה נשמע, והיא המשיכה לבטא אותו עוד דקות ארוכות.
כעת, היא באמת היתה פנוייה לשיח רגשי, מוכנה לקבל את הריפוי האנרגטי שהענקתי לה, ויצאה מהסשן חופשיה מכאב.
מה אתם לא מצליחים לבטא, להוציא מקרבכם? מה קשה לכם לזהות?
זה לא חייב להתבטא בכאבים באגן או בגב התחתון - זה יכול להיות כל דבר.
יש מי שיכול לסייע לכם לאתר, לזהות, להבין ולבטא.
אנחנו כאן עבורכם - מגיע גם לכם לצאת עכשיו מעבדות רגשית לחירות אמיתית ואותנטיות.
צרו עימנו קשר, בואו לסשן היכרות ונצא יחד לדרך חדשה ומלהיבה בחיים שלכם.
פסח שמח.