פרולוג
אנחנו חיים בעולם מוזר.
נדמה לנו שאנחנו חיים בעולם אמיתי. אנחנו נוגעים בחפץ וחשים אותו. בטוחים שהוא קיים.
נופלת כוס זכוכית על השיש ומתנפצת למאות רסיסים (כמו שקרה לי אתמול) וברור שהיא אמיתית?
אנחנו שומעים כשמישהו מדבר אלינו, אולי מריחים את הריח שלו, נוגעים בו וחשים את חום הגוף והמרקם - וכל אלה יחד מבחינתנו הם האדם.
ועוד ועוד דוגמאות.
אבל העולם הזה הוא בעצם כולו, כך לימדה הטנטרה - מאייה.
לא, לא המנגו מאייה. מאייה - האשלייה הגדולה של הקיום הפיזי.
לקח בערך 7000 שנים (או אולי אפילו הרבה יותר) עד שהופיעה פיזיקת הקוואנטים, והתחילה להוכיח שאכן, הכל אשלייה. כשיורדים לרמת הקוואנט, אין בכלל חומר. הכל ריק ואנרגיה, בדיוק כפי שטנטרה לימדה.
יש כאן המון עומק אינסופי שאפשר לשוחח עליו שעות רבות.
אבל נקודה אחת שנציין בהקשר למאמר של השבוע:
הקשר בינינו, בני האדם, הוא הרבה הרבה מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים להבין ולקלוט בעזרת החושים הארציים שלנו.
כשאתם עושים משהו בחיים - "טוב" או "רע" (אין בכלל מושגים כאלה באמת, אבל שוב, נושא לספר שלם) - אתם משפיעים באופן מיידי על כל היקום כולו.
איך?
התדר שאתם שולחים נקלט ומחולל הרמוניות במקומות שאין לכם מושג אפילו שהם קיימים, אצל אנשים שאין לכם נושג שנולדו אי פעם.
כך בדיוק עם אדם שחי ביוטה, ארה"ב, ולא היה לו שמץ מושג על ההשפעה הכבירה שהיתה לו על בחור צעיר שחי אז בקונטיקט, ארה"ב. הוא ממש חולל מהפיכה בחייו. הוא ליווה, ועדיין מלווה אותו, מדריך, תומך, על אף שכבר עזב את גופו.
שנים רבות אחרי כן, אותו אדם, עדיין צעיר (עבדכם הנאמן) סיים לכתוב ספר, עם תקווה גדולה שדרכו, גם הוא ישפיע על העולם ועל אנשים שכלל אינו מכיר ואולי לעולם לא יכיר.
הספר ייצא לאור בעברית לקראת סוף חודש מאי.
ואתם? מי מלווה כך את חייכם מרחוק, אולי אף ללא ידיעתו?
📖📘📙 הרומן שלי עם סטיבן. 📙📘📖
שום דבר לא קורה "במקרה"...
הרומן שלי (בן) עם סטיבן החל במפתיע, יום אחד בשלהי 1977. עמדתי במסדרון הספריה של חברת Curagen בקונטיקט, ארה"ב. חיפשתי פרסום מדעי כל שהוא, כבר לא זוכר איזה. ממש "במקרה" נחתו עיני על ספר שהונח שם על אחד המדפים.
הכותר ריתק אותי. ארוך ומוזר:
the 7 habits of highly effective people.
שלחתי את ידי אל הספר ופתחתי. התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח את הספר מידי.
"חיה מתוך הדמיון שלך, לא מתוך ההיסטוריה שלך"
המילים כמו הדהדו בכל גופי, נגעו במקומות הכי רגישים וכואבים בחיי.
המחבר, סטיבן קובי, פשוט דיבר ישר אל ליבי, במילים רהוטות ובלי להכיר אותי בכלל, תיאר את כל הכאוס בו הייתי נתון.
עמדתי שם במסדרון הספרייה במשך כשעתיים וקראתי.
החלטתי לשאול את הספר לקריאה בבית.
כמו שאתם יודעים כבר, שום דבר לא קורה במקרה.
אז "במקרה" באותו יום, נפלתי למשכב עם איזו שפעת. ביליתי שלשה ימים במיטה עם הספר שלא יכולתי להניח מידי. חשתי איך ממש תוך כדי הקריאה מתחוללים בי שינויים.
מגהינום של שוטים לגן עדן של אחריות אישית
סטיבן כתב בצניעות האופיינית לו:
"לא המצאתי את שבעת ההרגלים,
רק אספתי ואירגנתי יחד את מה שאחרים כתבו"
סטיבן דיבר על מושגים שעד אז פשוט לא הכרתי.
אחריות אישית, פרואקטיביות, מנהיגות פרטית, מנהיגות ציבורית, Win/Win - עד אז חייתי בגיהנום של שוטים.
חיי התנהלו מיום ליום, וקשה היה לומר שבטוב.
לאט לאט למדתי מסטיבן, איך חיים נכון, איך בוחרים על פי עקרונות את מה שנכון וחשוב באמת.
"בסופו של דבר, מה שהיננו, מתקשר הרבה יותר בבהירות ממה שאנו אומרים או עושים"
ארגון הרעיונות של סטיבן היה פשוט מדהים. מצד אחד פשטות שכלתנית וישירה, ומצד שני עומק רוחני והרבה קריאה לעבודת התפתחות אישית.
Walk Your Talk...
מה שאהבתי במיוחד אצל סטיבן היה הדוגמה האישית.
הוא דיבר על נושאים שונים, ותוך כדי כך, חשף את חייו האישיים והתנסויותיו, נתן דוגמאות שונות מחיי המשפחה, האשה, הילדים, התמודדויותיו האישיות וחולשותיו כאדם מן השורה. דרך הכתיבה יכולתי לחוש שהאדם אמיתי וכן עד כאב.
סטיבן לימד אותי איך ליצור חזון אישי, איך לבנות ולגבש מערכת עקרונות ולחיות על פיהם. איך לבנות אישיות - בסבלנות, באורך רוח. למדתי את העוצמה שבשינוי פרדיגמות.
"לפני שאתה מתחיל לטפס על הסולם, וודא שהוא אכן ניצב על הקיר הנכון"
משפט זה מהדהד בראשי בקולו של סטיבן בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, משהו גדול.
"אם אתה רוצה ללמוד משהו על בוריו, למד אותו לאחרים"
ואני אכן לימדתי. כמו שסטיבן הציע - לכל מי שרק היה מוכן להקשיב וללמוד. הלימוד הזה פתח מסלול חדש בחיי, מסלול האימון האישי.
להקשיב ללב וללכת אחרי תחושת השליחות
סטיבן היה מורמוני וחי באושר עם רעייתו סנדרה ותשעת ילדיהם בסאלט לייק סיטי שבמדינת יוטה.
כאשר התגלה במחקר גן מסויים שהצביע על כך שהמורמונים הם בעצם צאצאים של אינדיאנים מקומיים ולא צאצאיו הישירים של ישו כפי שהם טענו כל השנים, עמדה הקהיליה המורמונית בפני משבר וסכנת פשיטת רגל.
סטיבן התגייס אז לעזרת הקהיליה, ותוך כדי התהליך, הוא כתב את הספר "ההרגל השמיני" בו דיבר על החשיבות של תחושת השליחות הפנימית, על החשיבות של התרומה לקהילה ועל גדולת החזון.
ההרגל השמיני רק חיזק בי את ההכרה במי שאני באמת.
בתזמון מרהיב (כן, שוב ממש "במקרה"), הספר יצא לאור בדיוק בתקופה בה החלנו לחשוב שנינו על עזיבת מקומות העבודה שלנו, להשאיר הכל מאחורינו ולהתמקד רק ב"בן ואפרת" כמקור הפרנסה היחיד שלנו, מתוך תחושת שליחות.
שוב שאבתי המון תעצומות נפש מדבריו של סטיבן, על ההקשבה לקול הלב, לתחושת השליחות הפנימית.
מודל אמיתי לחיקוי והערצה
סטיבן היה לי תמיד מודל מדהים לחיקוי. אדם שחי בפועל את מה שהוא מלמד, נותן דוגמה אישית. הוא תמיד דיבר על "להשחיז את המשור", לדאוג כל הזמן לחדש ולפתח גם את הרוח והנפש, וגם את המוח והגוף.
באפריל 2012, כשהוא בן 79 שנה(!!!) יצא סטיבן לרכיבה על אופני הרים.
במדרון תלול מאד הוא התרסק עם האופניים. למרות שחבש קסדה, נחבל בראשו ואושפז.
מספר חדשים אחר כך, שטף דם נסתר בראשו, שלא התגלה בבדיקות - שם קץ לחייו.
גם כאן, כאיש דוגמה אישית וחזון, סיים סטיבן את חייו בדיוק כפי שביקש לעצמו תמיד, כשהוא מוקף באישתו, ילדיו ונכדיו, עטוף באהבה רבה וחש את מה שהיה הכי חשוב לו בחייו, אהבתו לבני משפחתו והצלחתם.
איזו דרך יפה לסיים חיים יפים ומדהימים.
אכן, מודל לחיקוי והערצה.
מוקדש באהבה רבה, עם כאב חסרונו,
לסטיבן קובי, איש יקר.
נולד ב 24 לאוקטובר 1932,
נפטר ב 16 ביולי 2012.