✈️🩴 אנחנו סוף סוף יוצאים לחופש 🏖️🛩️

פעם, פעם, כשהיינו קטנים...

זוכרים בשנות ילדותנו?...
את ההתרגשות הגדולה שהיתה אוחזת בנו בימים האחרונים ללימודים, את תחושת ההקלה שחווינו כשהשלכנו את הילקוט לפינה נידחת בחדר, חשים שעוד המווווון זמן לא נראה אותו?
איך החופש הגדול, נראה... איך לומר זאת? גדול!!!?

הפרספקטיבות המענגות של שנות הילדות אודות מושג הזמן, היו גורמות לאותם חודשיים, להראות כנצח.
ולמרות שאנחנו מכירים כמה הורים שעבורם גם היום, החופש הגדול נראה כנצח ;-)
מפרספקטיבה של מבוגר, תקופת הזמן הזו באמת חולפת כהרף עין.

...ובאמת היינו חשים חפשיים.
יכולנו לעשות "כל מה שרצינו", (שבאמת היה, יכולנו לא לעשות לכמה זמן, מה שרצו מאיתנו).

אבל זה - בכלל לא חופש.

חופש זה לא משהו שאנחנו מקבלים ממישהו.

בספרו "אדם מחפש משמעות" חידד ויקטור פרנקל את מושג החופש.
פרנקל היה פסיכיאטר יהודי שנלקח למחנות הריכוז בתקופת השואה.
לאחר תלאות רבות, הגיע יום אחד לתובנה, שגם במחנה ההשמדה, יש לו חירות! החופש, כך הבין פרנקל, נבדל מהחירות.
חופש הינו החופש הפיזי לנוע ולעשות.
חירות הינה משהו שאנו מעניקים לעצמנו מבפנים.
כדי שיהיה לו לאדם חופש, הוא נמצא בד"כ בתלות באחרים.
חירות באה מתוך בחירה פנימית והיא יכולה להתבטא גם במקומות האפלים ביותר.
בזכות חירות זו, הפך פרנקל עד מהרה למשענת לחבריו האסירים, ולבסוף גם לשוביו הנאצים.
קצרה היריעה ואנו ממליצים לכם בחום לקרוא ספר קצר זה ולהעמיק.

במאמר הנוכחי, אנחנו משתמשים במילה המקובלת "חופש", מתוך נוחות הכתיבה והקריאה, אך אנו מתכוונים במלוא המשמעות לחירות הפנימית הנובעת מיכולת הבחירה.

אנשים רבים מתייחסים לחופש במושגי תלות.
"קיבלתי חופש מהעבודה/מהאשה/מהבעל..."
"כמה שאני כבר מתה לצאת לחופש..." ועוד.

חופש זה משהו שאנחנו נותנים לעצמנו מבפנים.

מגיעים אלינו אנשים לטיפולים, לעבודה אישית, לסדנאות טנטרה.
"תנו לעצמכם חופש" אנחנו מבקשים, מעודדים אותם, לתת חופש לביטוי עצמי, לתנועה, להשמעת קול, לביטוי רגשי, למיניות.
בדרך כלל אנחנו נתקלים בדממת אלחוט.
מרביתנו כבולים היטב בכבלים חברתיים. כבלי תרבות, חינוך, דיעות ועוד.
כל דבר קטן עובר מייד סינון מחמיר דרך הפילטרים של הראש החושב.
"זה מותר", "זה אסור", "זה מנומס", "זה מגעיל", "מה יחשבו עלי", "זה לא תרבותי", "אמא אמרה לי שאסור"...

רבים אינם יודעים וקשה להם לראות, איך ההצמדות למוסכמות החברתיות פשוט מסרסת.
היא גורמת לנו להפסיד הנאות בחיים, לחוש רגשות אשמה, נחיתות, חוסר הערכה עצמית, היא גורמת לנו להשאר תקועים במקום, לא להתקדם, לקבל החלטות מוטעות שנובעות משיקולים מוטעים.

תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה...

מכירים את הסיטואציה?
מסיבה, יציאה או אולי סדנה...
חדר או אולם מלא באנשים רוקדים. חלקם רוקדים באמת, חלקם מניעים את הגוף בדפוסים מוכרים מראש, ותמיד ישנו אותו "חניך תורן", שעומד בחוץ, לעיתים ידיים בכיסים, או אוחזות משקה, והמבט... המבט...
זה ינוע בין מבט מזלזל סטייל "תראו את המשוגעים האלה..." למבט כמהה ומשתוקק, להיות כמו ההיא או ההוא, שמרשים לעצמם להתנועע באמת בחפשיות, לצחוק, להשתולל...
אלפי הסברים ותירוצים יהיו שם, וכולם קשורים בהשוואה שלו לאחרים, במוסכמות החברתיות השונות.
"מה יחשבו עלי?", "אראה מטופש",
"אני מכובד מידי כדי להרשות לעצמי", "זה נראה זול",
"אני לא יכול בלי חצי בקבוק וודקה"...

אבל זה לא מתחיל ולא נגמר בריקוד.
כל סיטואציה בחיים נמדדת בערכים הללו, בין אם זה בבית, בארועים חברתיים, בעסקים.
זה משתק, זה תוקע, זה מכבה את אש המקוריות.

רוצים ללכת עוד יותר עמוק?

אני? מה קרה לכם. אני נועז, חופשי ומשוחרר...

באמת? :-)

עד כמה עמוקה התופעה.
עד כמה עבה המסכה שכולנו עוטים על עצמנו.

אנחנו, אתם ודאי יודעים, עורכים מידי פעם סדנאות נועזות לזוגות מתקדמים.
אנחנו עובדים באופן ישיר על נושאים שונים שקשורים במיניות.
המיניות שלנו, פשוט מגלה הכל. היא נוגעת ברבדים העמוקים ביותר של יישותנו, כיוון שהיא כה בסיסית.
אנחנו נתקלים לא מעט באנשים שמגיעים לסדנאות הללו, עם פסאדה של "חופשי ומשוחרר".
כשמגיעה שעת מבחן, קורה לנו הרבה שיש פעילות קבוצתית, ואז מישהו (אשה או גבר) נכנס למעגל כדי לקבל מגע.
אנחנו מבררים, ואז מודיעים "ל-X אין שום גבולות. הכל מותר.
(כמובן במסגרת חוקי הסדנה. זה לא סתם פרוץ).
ותתפלאו -
הנה אנשים, שיצאו בהצהרות שונות, הם מגיעים לרגע האמת, שבו הכל מותר, ולא עושים כלום!!!

אז מה לעשות?

לתרגל את החופש האמיתי, זה שבא מבפנים עוד ועוד!
זה מתבטא בשילוב של כמה מישורי תודעה ומודעות.
ראשית - ההבנה:
ההבנה הבסיסית ביותר הינה, שחופש מוחלט לא יביא לאנרכיה. רבים חוששים מכך, אך בדיוק ההיפך הוא הנכון. דוקא כאשר החופש של האדם מוגבל ע"י מוסכמות לא לו, הוא מפתח מעין מרד פנימי סמוי, ודוקא אז ננקטות פעולות כאלה, שמתקרבות יותר לאנרכיה ופחות לטבעיות אמיתית.
מעבר לכך, חשוב להבין את הלגיטימיות של החופש, את הכורח בחופש אמיתי, להיות, להתבטא, להיות מי שאני.
חשוב להכיר בכך, שלא כל מה שהחברה חושבת, הוא בהכרח נכון. לרוב, ההיפך הוא הנכון!
הרי חברות שלמות טעו!
כמעט כל העולם היה בטוח שכדור הארץ שטוח, שהוא מרכז העולם.
עמים שלמים חשבו שהם צריכים להיות שליטי העולם, שצריך להשמיד עמים.

אל זה צריך לצרף את ההעזה. להעז לבחון ולפרוץ גבולות. "לעשות דוקא" לעצמנו.
להתבונן ברגשות שלנו. איך מרגיש לנו אחרי שהעזנו, שעשינו. עד כמה אנחנו מרגישים קרובים יותר לאמת הפנימית שלנו?
בהתחלה זה קשה, אפילו מבלבל, אבל זו פשוט יצירה של דפוסים חיוביים חדשים, והיצירה הזו אינה קלה תמיד.

חופש הוא הבסיס!

עבור הטנטרה, חופש הינו המצרך הבסיסי והחשוב מכל.
אחד מהספרים המרכזיים של הטנטרה, מדבר על ה- MahaNirvana ההגעה לשחרור האולטימטיבי, לנירוונה המוחלטת.
כבר סיפרנו לכם, אילו דברים שנראים מוטרפים וקיצוניים, עושים חלק מהטנטריקות (אגהורים), על מנת למרוד במוסכמות החברתיות, על מנת להגיע לרמת חופש פנימי מוחלט, להיות מי שהם.

אנחנו מכירים מאמן אישי בשם ג'ו רובינו. הכל מתחיל ונגמר, אומר רובינו, בהערכה העצמית.
ההערכה העצמית הינה בהחלט הדבר היסודי ביותר שאדם זקוק לו, על מנת להפוך את חייו לחיים מאושרים, על מנת להמציא את עצמו מחדש בכל פעם.
איך לבנות הערכה עצמית גבוהה?
עבורנו, הדרך לכך הינה ראשית כל, באימון לחופש. חופש מתלות חברתית ורגשית, ממה חושבים עלי, איך מעריכים אותי.

החופש הפנימי הזה הינו הבסיס לבניית מערכות יחסים נפלאות, כיוון שאנו לא תלויים רגשית באנשים עימם אנו חיים. אנו יכולים אז, לתמוך, להכיל, לקבל דעות שונות, כיוון שאיננו פוחדים להשתנות.
הרי אם נבחר להשתנות, זה יהיה רק על בסיס החופש והבחירה האישית שלנו.

החופש מאפשר לנו לחיות באומץ, חיים נטולי פחד. הרשות שאנו נותנים לעצמנו להתקדם, להתפתח, לבחור כיוון שונה ואחר בניגוד לכל מה שחושבים עליו אחרים, הורים, מורים, חברים, תקשורת... וללכת בכיוון הזה רק כיוון שליבנו אומר לנו שזה הוא הכיוון הנכון.

אז תרשו לעצמכם לרקוד כאילו שאף אחד אינו רואה.

רוצים לבנות הערכה עצמית גבוהה? לתת לעצמכם חופש אמיתי? להשתחרר מהכבלים?
צרו עימנו קשר ונצא יחד לדרך חדשה בחייכם.
אתם מוזמנים להגיע לפגישת היכרות חינם בת 45 דקות, על כוס קפה ומשם תחליטו איך להמשיך.

🚴🚵 שעור בזוגיות מעדנה 🚵🚴

מי זו עדנה?...

כבר שנים ארוכות שאני (בן) רוכב על אופניים. בחיידק הרכיבה על אופני הרים נדבקתי כשחייתי באנגליה. מטבע הדברים, רוכבים שם רוב השנה בבוץ דביק. לכן, הבריטים מכנים את אופני ההרים "פרות", וכמי שגדל על ברכי חנל'ה ושמלת השבת, איזה שם מתאים לפרה יותר מ"עדנה"?
אז נא להכיר את עדנה שלי. כבר המון זמן לא יצאתי לרכב, אך החשק עדיין שם.

את המאמר הזה כתבתי לפני המון זמן (פברואר 2004) בפורום "גרושים גרושות" של תפוז, כאשר עדיין רכבתי באינטנסיביות. כיום הרכיבה התחלפה בעיקר בריצה, אך גם כיום, במבט לאחור, לא נס ליחו. אני מקווה שתאהבו...

אדרנלין בהרים

יום שישי, מפנה הצידה הר של משימות והתחייבויות, לטובת הפגישה הנכספת עם אהובתי השנייה. זמן רב לא התייחדנו, אני והיא, זמן רב לא חשנו יחד את התרוממות הרוח, כשהאדרנלין מציף כל פינה בגוף. כאילו יובלות חלפו מאז הרוח שטפה את הפנים, מאז התחברנו שנינו לטבע ולנוף. הרבה טרדות, בעיות ומזג אויר קלוקל, הפריעו לנו בהתייחדות זו.

כך יצאנו לנו, די באיחור, מנסים לאסוף קרני שמש חמימות אחרונות, לפני שתשתלט לחלוטין הקרירות החורפית. רכיבה מהירה בשביל המחבר, ומנת אדרנלין ראשונה בפתח, מורד תלול מאד, שמאז ומתמיד הפחיד אותי, ומעולם לא העזתי – והפעם החלטתי, וירדתי, נהנה מההצלחה. טיפוס מענג על גבעת התיתורה, בשביל צר. מסביב פורחות כלניות אדומות, ורודות וסגולות, אירוסים לבנים, עיריות ומרווה. ירידה שוטפת במהירות מדהימה במורד הגבעה, וכך הלאה עוד ועוד, המקומות המוכרים, העליות המורדות, האתגרים והאדרנלין.

וכך, בתוך העונג הרצוף, בפנאי שבו חייבתי עצמי, הראש עובד לו, והמחשבות מתרוצצות, ואני חושב לי על עדנה, ועל הזוגיות, ועל הדמיון.

הנה אנחנו יחד, אני והיא, מתמודדים יחד מול כל המכשולים, ואני – מחובר אליה בגופי. הנעליים אחוזות בתפסים מיוחדים לפדלים, והופכות אותנו לגוף אחד.

ומנסיוני אני יודע ומכיר, אנחנו גוף אחד, אבל שתי ישויות נפרדות. אם ברצוני לעבור איתה מכשולים, אני חייב להשאר יישות נפרדת, ולהשאיר אותה יישות נפרדת גם כן. הנה מגיע מכשול, ואני מתרומם ומפריד את גופי ממנה, מאפשר לה להתנודד ולהיטלטל תחתי, לנוע בחופשיות, ויחד עם זאת, להשאר מחובר אליה כל הזמן. אם אתעקש להמשיך לשבת צמוד, למנוע ממנה את החופש הזה, נרד יחד מדרגת סלע, או ניכנס לחריץ בקרקע, ונתהפך שנינו, אולי גם אפגע, כי לא נהגתי בגמישות.

אני אוחז בכידון, מכוון את הדרך, אבל למוד נסיון, אחיזתי קלה. אנחנו מגיעים לאזור של בולדרים, אבני סלע, והמיינד אומר "החזק חזק, אל תרפה", אבל הידע והניסיון מתווים את האחיזה, כי אם אוחז חזק מידי, תהייה נהיגתי קשיחה, חסרת גמישות, וחסרת תגובה מהירה, וגם אז אתקל ואתהפך.

מגיעים ל"טרסות", מורד גבעה תלול, רצוף מדרגות סלע גבוהות, ואני מתחיל לרדת. זמן רב לא ירדתי שם, - מאתגר בהחלט, ואני חוזר ומזכיר לעצמי בתת המודע, את אותם הרגעים בהם האינסטינקט מדריך אותך לבלום, וזה בדיוק ההיפך ממה שצריך לעשות. אם תבלום – תתהפך. ההיפך – תזרום עם זה, תן לה לזרום תחתיך, כאילו היא אינה קשורה אליך כלל, ואתה, נהג את עצמך כאילו אינך מחובר כלל, ובכך תבטיח לשניכם מעבר קל ובטוח.

ןכך בדיוק בזוגיות שלנו, אנחנו מחוברים זה לזה, אנחנו יחד זה עם זה בעליות, במורדות, חולפים יחד על פני קשיים ומתלולים, חווים יחד התרגשויות ופרצי אדרנלין, אבל חייבים לזכור ולשמור – אנחנו אחד, אבל אנחנו נשארים יישויות נפרדות. כל אחד מאיתנו חייב להישאר עצמאי וחפשי, כדי להבטיח ששנינו יחד נעבור את אותו מכשול, כל אחד בדרכו שלו.

אנחנו צריכים לנהוג את המסע שלנו, אוחזים בקלילות, לא ביתר כח, כדי להותיר ביד בן זוגנו, את הגמישות הנדרשת ומרחב התמרון.
וברגעים הכי קשים, לדעת לזרום עם התנועה, לא לבלום את בן זוגנו, את עצמנו, פשוט להמשיך בזהירות, אבל להמשיך.

ישנם הרגעים האלה בהם כבר קראנו את כל התיאוריות היפות על זוגיות ועדיין, משהו שם לא עובד נכון, לא מתחבר.
אלו בדיוק הרגעים לפנות למקצוענים ולקבל עזרה.
כבר חיברנו בהצלחה עשרות זוגות שהתמודדו עם אתגרים שונים בזוגיות, במיניות ובחיים בכלל.
אל תישארו לבד. פנו אלינו והבטיחו לעצמכם זוגיות מדהימה.