💕 לחג האהבה - הכי חשוב, אהבה עצמית. 💕

באופן טבעי, כמעט כולם עוסקים בנושא של אהבה.
יש לכך סיבה טובה.
אהבה היא הצורך הרגשי הכי בסיסי, קיומי, הישרדותי שלנו.
ללא אהבה - מתים.
לא באופן רעיוני, אלא פיזית, אי אפשר לחיות ללא איזו שהיא אהבה.
בוודאי לא בשנים הראשונות לחיים.

אבל העיסוק הלעיתים אובססיבי הזה באהבה,
יצר בחברה המון טעויות גדולות לגבי הנושא.

בראש ובראשונה, כמעט אף אחד לא מדבר על המהות האמיתית של האהבה.
מהי אהבה בכלל?
וזה מוביל באופן מיידי לבלבול נורא, בין אהבה ובין ביטויים של אהבה.
ההבחנה הזו קריטית, אם רוצים באמת לחוות שפע של אהבה.

אז בראש ובראשונה - מהי אהבה?
התשובה האמיתית ביותר שמסבירה מהי אהבה:
"אהבה היא אנרגיה בתדר מסויים"
זהו.
הכי ישיר והכי פשוט בעולם.
עם זאת - מאד עוצמתי ועמוק.
כיוון שזה מסביר המון דברים ונותן המון כלים.

מי שההסבר הזה לא "מסתדר לו", בדרך כלל מעלה התנגדות:
"רגע - זה לא ככה. אהבה היא רגש"
התשובה לכך מאד פשוטה.
"נכון מאד. הרגשות כולם הם אנרגיה בתדר מסויים"
כשאנחנו עובדים עם שחרור רגשי, ביטוי רגשי, אנחנו מייצרים תנועה, זרימה של אנרגיה.

ההבנה שאהבה היא אנרגיה בתדר מסויים פותחת את הדלת להכרה בכך, שאדם יכול פשוט לבחור להיות בתדר הזה.
להיות במצב הווייה של אהבה.
מאחר ותדרים מתאימים יוצרים תהודה (רזוננס), הם מגבירים זה את זה ומתעצמים.
כך, כאשר אדם נמצא במצב הווייה של אהבה, כל מי או מה שיש בו את התדר הזה, יהדהד איתו את התדר.
זה יוצר שפע של אהבה.

אנשים נוטים באופן אוטומטי לקשור את חג האהבה לאהבה זוגית.
זה מקסים ומרחיב את הלב, אבל המיקוד הזה גורם לרבים (אם לא לרוב), לדלג על שלב יסודי, משמעותי ביותר.

על האהבה שלנו לעצמנו!

אפשר לכתוב על כך ספרים ארוכים, אבל קיים עקרון מאד פשוט שקל להבין מייד.
כאשר אדם אינו אוהב את עצמו באמת, הוא אינו שרוי בתדר של האהבה.
הוא לא במצב הווייה אמיתי של אהבה.
הוא יכול להשלות את עצמו קוגניטיבית שהוא אוהב, אך זה לא יכול להתקיים.
אם לא זורם בך תדר האהבה - איך אפשר להדהד בכלל את התדר הזה עם משהו.

וכאן אנחנו נכנסים ממש לעובי הקורה.
מכיוון שבדיוק כמו באהבה זוגית (או חברית או הורית, זה לא משנה), גם באהבה העצמית, יש בלבול בין אהבה וביטויי אהבה.
ביטויי אהבה נובעים מקיום התדר.
הביטויים עונים על השאלה "מה?"
מה אנחנו עושים לאור זה שאנחנו שרויים בתדר האהבה?
מעניקים, אומרים, מחבקים, עושים, או אפילו קונים...

לא מזמן, שוחחתי (בן) עם מישהי במסגרת תהליך אישי עמוק.
העליתי בפניה בהקשר מסויים את עניין האהבה העצמית.
היא קצת מאותגרת בנושא הזה, וזה מוביל אותה לעיתים לבחור בחירות שאינן לטובתה.

היא התבוננה בי ושאלה בשיא הרצינות:
"בן, איך אני יכולה לאהוב את עצמי?"

זו לא פעם ראשונה שאנשים שואלים את השאלה הזו.

התשובה היתה "אין כאן איך! זו מהות! בוחרים בה."
הבחירה לאהוב את עצמי, היא רק בחירה במהות. בהווייה.
אסור שעניין ה"איך" יעכב אותה, מכיוון שאז, המיינד נכנס לפעולה ומחבל בכל חלקה טובה.
המיקוד כאן הוא בשאלת ה"מה?"
מה אני בוחרת? אני בוחרת להיות כלפי עצמי באהבה.

כאשר הבחירה הזו אינה משתמעת לשתי פנים,
כאשר היא באה ממש מעומק הלב והקרביים, מהמקום הכי נחוש, הכי אמיתי,
היא מתקבעת בתוכנו, ויוצרת את הנתיבים שבהם נקסל גם את התשובות ל"איך" באופן טבעי.

זה פשוט יוצר דפוסי חשיבה חדשים וחיוביים.
מה האוטומטים שלי לגבי כל מיני נושאים חשובים?
לדוגמה:
איך אני מדבר.ת אל עצמי?
כמה חופש אני נותן/נותנת לעצמי להיות מי שאני באמת? לבטא את עצמי?
עד כמה אני מצליח.ה לא לשפוט את עצמי?
מהן ברירות המחדל שלי לגבי בריאותי?
לגבי הדאגה למצב הרגשי שלי?
לגבי מערכות היחסים שלי?

זה כמו מעין פילטר שדרכו עוברת כל התבוננות שלנו.
הכל נצבע בצבע של אהבה עצמית.
כי כשאני אוהב את עצמי, אני קודם כל מתנהל באחריות אישית טוטאלית.
אני דואג לגוף שלי, למצב הרגשי שלי, לסביבת החיים שלי...
כשיש מצב הווייה - דואגים לביטויים.

חשוב להבין - זה לא סתם "לפנק את עצמי".
אם אני מוציא מהמקרר עוגת שוקולד ומחסל אותה במהלך בינג' של איזו סדרה, אני לא אוהב את עצמי, אני סתם הורס לעצמי את הבריאות.

לאהוב את עצמי זה להיות מספר אחת בעולמי.
הכי חשוב.ה
לפני הכל. לפני כולם.
זה לא אגואיזם שלילי. זה לא נרקסיזם.
זה מה שהכי מאפשר לי להיות שם עבור אחרים בתרומה משמעותית מיטבית ביותר.
(אבל זה כבר נושא ענק בפני עצמו)

אז בחג האהבה הקרוב, עוד לפני האהבה הזוגית - אהבה שלנו לעצמנו.

גם אם ההסבר ברור מאד, לא מעט מאותגרים מהעניין.
יש הרבה רצון להביא את זה לידי ביטוי, אבל תכלס, לא מצליחים.
יש לנו את הדרך, הכלים, ובעיקר הנוכחות וההווייה, לסייע, לתמוך, ולעזור לייר שינוי משמעותי בחיים ובאהבה העצמית (וכמובן הזוגית, ההורית, החברית)
בתהליך אישי (או זוגי) עובדים על הנושאים האלה לעומק, בדרך חווייתית ומעשית.
דברים קורים מהר.

אל תהססו.
כי אחד מהביטויים של אהבה עצמית, זה להכיר בצורך בקבלת עזרה ובהתמסרות לעזרה המתאימה.
אז פנו אלינו.
באהבה רבה.

🪷🧘🏻‍♀️ אני לא מתחבר לכל הרוחניות הזו 🧘🏻‍♀️🪷

משהו אודות תפיסה רוחנית.

אחד הציטוטים החזקים ביותר ואחד האהובים עלינו מהעת החדשה הינו ציטוט מאת הפילוסוף הצרפתי פייר טיילהרד דה-שרדן (1881-195):

באמירתו זו, מסביר בעצם דה-שרדן את כל תפיסת הרוחניות במשפט אחד.
הוא גם בעצם מסביר לנו דבר מאד פשוט - בין אם אנו רוצים או מכירים בכך ובין אם לא, אנחנו ישויות רוחניות.

"אני לא ממש מתחבר לכל זה..."

אחד המשפטים השגורים שאנו שומעים מידי פעם בפעם מאנשים הוא:
"אני לא כל כך רוחני...", או,
"אני לא ממש מתחבר לכל הרוחניות הזו... (או "רוחניקיות")"
חיוך עולה על פנינו בכל פעם שאנו שומעים הצהרה כזו.

רובנו, בעיקר אנשים מודרניים מערביים, הורגלנו בצורת חשיבה מסויימת,
אנו נוטים לחשוב שמה שאמיתי הינו רק מה שאנו קולטים בחמשת חושינו הבסיסיים.
אם אני לא יכול לשמוע את זה, או להריח או לטעום או למשש ולחוש את זה, זה אינו קיים.

ארבעת הרבדים שלנו.

כולנו, בני האדם, בנויים מארבעה רבדים מקבילים.
לכל אחד מאיתנו יש את הרובד הפיזי, של הגוף.
עדיין לא פגשנו אדם שבא ואמר "אין לי ידיים ואין לי רגליים", איש אינו מתכחש לקיומם של אברי גופו. הם פיזיים.
ניתן לראות אותם, להניע אותם, לחוש אותם בכל חמשת חושינו.

כולנו מודעים מאד גם לרובד המנטלי, השכלי.
לעיתים אולי אפילו יותר מידי... :-
כל אחד מכיר בעובדה שיש לו מוח ושיש לו יכולת חשיבה.
האמת ניתנת להאמר שטנטרה הכירה כבר מזמן בעובדה, שמרביתנו לא באמת חושבים. למרביתנו יש פשוט "רעש", ערבוביה של מחשבות בראש.
זו הסיבה העיקרית לכך שלאנשים כה רבים קשה להתמקד ולהתרכז.
לא חשוב אם זה רעש או חשיבה בהירה - בכל מקרה,כל אחד מכיר בעובדה שיש לו מוח חושב.
מי שיש לו מודעות גבוהה מאד לגופו, יכול אפילו להרגיש את המוח חושב!
כן, באמת! בעת חשיבה אינטנסיבית, המוח צורך הרבה דם, מתלהט (בדיוק כמו המעבד במחשב...) ואפילו זז לו שם בתוך הקופסה...

עכשיו אנחנו כבר "עולים כיתה"...
כולם מודעים לכך שיש לנו רגשות. לאף אדם אין ויכוח על כך.
כל אחד חווה יום יום קשת שונה של רגשות. אהבה, קנאה, שמחה, כעס, עצב ועוד.
את הרגשות אנחנו לא חשים באופן ישיר עם החושים שלנו, אבל אנחנו בהחלט חווים עם החושים את התוצאה של הרגשות.
כל אחד מכיר מה קורה לגופו בעת שמחה או כעס, בעת עצב, בעת ריגוש ומיניות...
לא כל אחד מרשה לרגשות להיות ולהתבטא. לא כל אחד מודע לרגשותיו בכל רגע, אך עדיין - קשה למצוא אדם שיתכחש לעצם קיום רגשותיו.

ברובד הרוחני - כאן זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כאן, מתקיים מעין "ויכוח פנימי".
המוח שלנו עובד בדפוסים, מה לעשות. מיום שנולדנו, מוטמעים בו דפוסי חשיבה והתנהלות אוטומטיים.
אחד הדפוסים החזקים ביותר שקיימים אצל כולנו הוא ההתייחסות לחושים המידיים.
עבור המוח של רובנו - אם זה לא מוכר, זה לא קיים. כאשר אנו רואים משהו שכבר ראינו בעבר, זה נופל על תבנית סדורה מראש, ואז המוח מזהה במה מדובר.
אם לא ראינו את זה קודם לכן, המוח לא מצליח ליצור התאמה לתבנית, ואז אנו צריכים לראות את זה מספר פעמים כדי ליצור תבנית חדשה.

קולומבוס מגלה את תורת הקוואנטים

מסופר על הילידים בחוף המזרחי של דרום אמריקה שלא הצליחו לראות את הספינות המתקרבות של קולומבוס, כיוון שלא ראו דבר כזה מימיהם.
רק השמאן שהיו לו יכולות גבוהות יותר, יכול היה להתנהל שלא מתוך דפוסים, ולראות את הספינות.
האמת שזהו סיפור מיתוס שכלל אינו נכון. הוא נגזר מסיפור אחר וגם הוא לא מדוייק. אבל למי איכפת? המסר הוא החשוב.
הסיפור מתואר יפה בסרט ה "What the Bleep do we know?" (מומלץ!).
אז מה לקולומבוס ולתורת הקוואנטים? השיגו את הסרט, ותראו.

איך אפשר להאמין...

זו הסיבה העיקרית לויכוח הפנימי הזה אצל רבים.
איך אפשר "להאמין" לרוחניות, לקיומה, כאשר אין אפשרות לחוש בה?
לא אחת קורה לנו, שכאשר אנו מסבירים לאנשים שבעיני הטנטרה אנו יישות נצחית, שמתקיימת ללא קשר להיותה במימד הגשמי או לא, אנו נתקלים בהרמת גבה, בציניות נסתרת או גלוייה, בתמיהה.
כמובן שזהו נושא שנמשך אלפי שנים לאורך דורות ההתפתחות האנושית, אבל אנו (ואחרים רבים) חשים, שזוהי תקופה שונה ואחרת, זו תקופה בה יותר ויותר אנשים חשים נינוחות לוותר על הצורך לחוש ולראות.

מה מגניב?

דוקא כאשר מוותרים על הצורך לחוש ו"לראות את הרוחניות", ופשוט מקבלים זאת, אנו פתוחים לעבודה שדרכה אנו ממש רואים וחשים דברים שונים.
אנו מסגלים לעצמנו יכולת לראות אנרגיות, את אנרגיית הנשמה, מסגלים לעצמנו יכולת לחוש באנרגית החיים בחושים, ועוד.
עבורנו אישית, זה כבר לא מקום של אולי, או רק להאמין, אלא לחוש ולחוות.

זה לא רק ראסטות

מתוך שיחות רבות למדנו, שעבור רבים, הרוחניות נתפסת כטרנד, או ז'אנר.
היא נתפסת אצלם צמודה לדרך התנהלות מסויימת, לצורת דיבור, או הופעה.
עבורם, רוחניות זה אנשים עם ראסטות ובגדים זרוקים, לא תמיד הכי נקיים, שהיו מינימום שנה בהודו, ומדברים בשפה משלהם, לא ברורה כזו... ולא ממש מחוברים לחיי היום יום, למחויבויות, להתמודדויות.

לאלו שאצלם זו התפישה, אנחנו מזכירים אנשים כמו טוני רובינס, הארב ט. אקר, שרי אריסון (לא צריך להציג, נכון?), או משה חורב (מנכ"ל ORACLE ישראל וסמנכ"ל ORACLE העולמית) ועוד רבים וטובים, שחיים עם שתי רגליים נטועות עמוק באדמה, וזה לא מנוגד אצלם לתפישה רוחנית גבוהה ומעמיקה.

ובסופו של עניין, כתמיד, מה שעושה את העבודה הוא החווייה בגוף ראשון.
כשאדם מגיע לפעילות, רוקד, חווה חוויות, מחייך, ובסוף שואל בפליאה:
"וואללה? זה מדיטציה?... לא יכול להיות."

אז - זה בטח לא רלוונטי עבורכם :-) אבל אם מישהו שאתם מכירים,
אומר לכם מתי שהוא "אני לא מתחבר לכל הרוחניות הזו",
הנה לכם תשובה מן המוכן.

אתם מוזמנים לסדנה "פרפרים בבטן".
הסדנה הזו היא מסלול נחיתה מדהים לעולם הטנטרה והרוח.
זו בדיוק הסדנה שמתאימה לאלה שאומרים לנו "אשתי/בעלי לא כל כך מתחברים".
אירחנו בסדנה הזו את האנשים הכי ריאליים והכי ציניים שיש, וכמעט כולם מצאו את עצמם ונהנו.
כי תכל'ס, רוחניות היא פחות בדיבורים ויותר בחווייה.
ההרשמה דרך דף הסדנה.