🦁🏃‍♂️ מה לעשות כשמתנפל עליך אריה 🦁🏃‍♂️

כשנקלעים למערבולת בים

ימי סוף הקיץ משכו אנשים רבים לחוף הים.
שבת בבוקר, והחוף מלא במשתזפים, שחקני מטקות ורוחצים בים. זה הזכיר לנו שהים אינו תמיד שקט. לעיתים הוא סתם סוער, אך לעיתים יש לו זרמים חזקים. מי שאינו יודע איך להתנהל כשהוא נקלע למערבולת, עלול לטבוע.
הדבר המסוכן ביותר עבור שחיין שנקלע למערבולת הוא להתנגד לזרם. להלחם בכוחות טבע חזקים ממך פי אלפי מונים, רק יוביל לאסון. מה שצריך לעשות זה להתמסר לזרם, לתת לו לקחת אותך, לצוף ותוך כדי כך, לאט לאט לכוון את עצמך החוצה.
זה הזכיר לנו ממש תוך כתיבת שורות אלה סיפור לא כל כך ידוע על דייויד ליווינגסטון החוקר הנודע של יבשת אפריקה. יום אחד התנפל עליו אריה פצוע, נעל את לסתותיו על כתפו וגרר אותו מאות מטרים. לאחר הארוע, סיפר ליוינגסטון שהוא פשוט התמסר לאריה בכניעה מוחלטת, וזה איפשר לו לא לחוש כל כאב. זה גם מה שאיפשר לו להחלץ משיני האריה בשלום. (באופן יחסי. כתפו של ליוינגסטון לעולם לא שבה להיות מה שהיתה).

זה כוחה המדהים של ההתמסרות.

להתמסר מתוך עוצמה

טנטרה מלמדת להתמסר לחלוטין, התמסרות טוטאלית. אך יודעת גם להסביר - התמסרות אמיתית אינה וויתור, אינה כניעה. התמסרות אמיתית יכולה לבוא רק במקום בו קיימת עוצמה. כאשר אדם בא ממקום של עוצמה פנימית הוא יכול להיות בטוח לחלוטין שבכל מצב בו הוא נתון, הוא יהיה בשליטה מוחלטת על מצב העניינים. תמיד תהייה לו יכולת הבחירה החופשית. הבטחון המוחלט הזה, הידיעה הפנימית, הם אלו שמאפשרים להתמסר. אדם שמוותר מעצמו, או מוותר על עצמו, אינו יכול להתמסר. אין בו את העוצמה. אין בו את התחושה הפנימית של שליטה במהלך חייו. הוא יפחד להתמסר מכיוון שבכל רגע משהו שאינו בשליטתו עלול להתרחש.

כדי שאוכל להתמסר באופן מוחלט, כפי שטנטרה מבקשת, אני חייב לצאת למסע המופלא שיאפשר לי יותר ויותר, להכיר את עצמי מבפנים. לדעת היטב מי אני, מה יכולותי. חייבת להיות בי אהבה אמיתית לעצמי, לקבל את עצמי כמו שאני. אני חייב להכיר את מערכת עקרונותי, את מה שמוביל אותי גם במקומות היותר מאתגרים של החיים. התכונות הללו יאפשרו לי לחוש בוטח בעצמי וביכולותי. יש בזה משהו שמתחבר לפרדיגמת השפע לעומת פרדיגמת החסר. אדם ששופע ביטחון עצמי, קבלה עצמית, הכרה עצמית, מתוך המקום הזה של השפע, יכול להעניק בקלות רבה. התמסרות הינה צורה גבוהה מאד של הענקה. אדם שחווה חסר של אותם אלמנטים של בטחון עצמי וכו', מתוך אותו מקום של חסר, אינו יכול באמת להעניק, קשה לו להתנתק מהמעט שיש בידיו והוא הופך להיות פריק של שליטה.

כן, השליטה, השליטה הזו...

כל אחד רוצה לחוש שהוא שולט במהלך חייו, אבל רבים אינם יודעים כיצד. טעות נפוצה של אנשים היא לחשוב, שכאשר אתה מתמסר אתה מוותר על השליטה בחייך. ההיפך הוא הנכון! כאשר אתה מחזיק בכח, נלחם, לא משחרר, אתה נמצא בחוסר שליטה מוחלט. אלו המחזיקים בכח בשליטה, הם המועדים ביותר לפורענות באותן מערבולות בים. הם אינם יכולים להתמסר. לרוב זה מכיוון שלעולם לא היה בהם האומץ לחוות את חוויית ההתמסרות מנסיון. מאחר וההתנסות מפחידה אותם, הם לא חוו לעולם את העוצמה הניתנת בהתמסרות. אנחנו מכירים את זה היטב ממהלך עבודתנו. כשאנו עובדים עם אנשים שקשה להם להתמסר, אנו יוצרים סביבה בטוחה, עוטפת ומגוננת, כזו שאדם יכול לקחת בה סיכון מחושב. אנו מעודדים את האדם להתנסות בהתנסויות שמחייבות שחרור מוחלט, ודרך חווייה ועוד חווייה ועוד אחת, הוא לאט לאט מפנים את העוצמה שבהתמסרות.

אחד הדברים שמאפשרים את ההתמסרות הינו להיות מסוגלים לשים את הראש בצד. ההבדל בין הראש ללב ניכר כאן מאד. כאשר אנו עובדים עם הראש החושב, אנו נתונים להרבה מאד מנגנוני ביקורת. לראש החושב שלנו יש תפקיד גדול - לשמור עלינו מבחינה הישרדותית. הוא מזהיר אותנו בפני הסכנות הטמונות בכל דבר. הבעיה עם זה נוצרת, כשאדם מרשה לראש להפוך לבעל הבית. לראש שלנו יש דפוס, להסריט סרטים ולדמיין גם דברים שאינם קיימים, גם דברים שעוד לא קרו ושסביר מאד להניח שלא יקרו, עולים. זה תוקע לנו מקלות בכל הגלגלים. הראש שלנו גם אחראי לשופט הפנימי. מכירים אותו, נכון? זה שכל הזמן מטרטר לנו "למה ככה, ולמה ככה?", משגע אותנו, מקטין אותנו... הראש שלנו מניפולטיבי, עוקף דברים, "מסדר" לנו תירוצים שונים להמנעות. כל המנגנונים הללו מפריעים לאדם להתמסר.

לעומת זאת הלב - יש לו דרך אחת - הדרך של האמת הפנימית שלנו. דרך שיש בה הרבה אומץ ותעוזה, שאין בה התפתלויות או בעד ונגד. זו דרך של חוסר שיפוטיות. עם כל היתרונות הגדולים שיש לראש החושב, כשמגיע הזמן להתמסר, צריך לדעת לתת לו לנוח בצד. להפעיל את הלב במקום זה. זהו אחד השיעורים הגדולים בטנטרה, ללמוד בעזרת המדיטציות, בעזרת המודעות וההכרה הפנימית, להיות אנחנו בעלי הבית ולהפוך את הראש למשרת לנו. אז אנו שולטים בסיטואציה ומתמסרים.

אני מתמוסס ונעלם...

יש בהתמסרות אמירה חזקה מאד: "אני מתמוסס ונעלם, ועם זאת נשאר עם הבחירות החפשיות שלי" העוצמה הפנימית שבי מאפשרת לי את ההתמוססות וההיעלמות, לסלק את האגו שלי ולהתמסר.

התמסרות מתאפשרת רק במקום של קבלה מוחלטת. קבלה מוחלטת שלי את עצמי כפי שאני. אני בסדר כפי שהינני, לא שופט את עצמי. קבלה מוחלטת של כל אדם כפי שהוא, לא לתייג אנשים, לא לקטלג אנשים. קבלה מוחלטת של כל מצב שנכנס לחיי כפי שהוא. זה לא טוב, זה לא רע, זה מה שזה. כאשר יש קבלה מוחלטת (עד כמה שאפשר... כולנו בני אדם), נמנעים מאיתנו קונפליקטים פנימיים ולבטים, אנחנו יכולים לבחור בהתמסרות מבלי שישמעו כל מיני קולות פנימיים של בעד ונגד.

כאשר אדם רוצה ללמוד משהו לעומק, להגיע לטרנספורמציה אמיתית מתוך בחירה, הדרך היעילה ביותר ללימוד הינה דרך החווייה, דרך ההתנסות. אי אפשר ללמוד באמת, באופן יעיל, מתוך חווייה והתנסות, מבלי התמסרות מלאה של התלמיד למורה. רק כאשר התלמיד מתמסר לחלוטין להובלה של המורה, הוא יכול להגיע לאותם המקומות שמראש נראים לו כביכול כלא הגיוניים. כל אותם מקומות שללא ההובלה וההנהגה של המורה, הוא לא היה בוחר בהם, כיוון שהראש החושב היה מונע ממנו את ההתנסות והחווייה.

אנחנו מזמינים אתכם להתמסר.

אנחנו תמיד מזמינים אתכם להתמסרות.
בכל פעילות, בכל סדנה, בכל חווייה שהיא, בין אם אתם מגיעים אלינו למפגש אישי או כל סדנה שהיא.

השבוע יש לנו עבורכם הזמנה מיוחדת.
ביום חמישי הקרוב נערוך את הסדנה "התמסרות".
הסדנה הזו, כשמה כן היא - מבוססת על התמסרות. זו סדנה מיוחדת במינה לזוגות מתקדמים. היא מביאה באמת את העומק המדיטטיבי והטקסי של הטנטרה.
אם אתם רוצים לקחת את ההתנסות שלכם בעולם הטנטרה לרמה אחרת של חיבור. אם אתם פתוחים לחלוטין מבחינת המיניות והעירום ובאמת מוכנים להתמסר לטקסי עומק ארוכים ולעבודה מקורית וייחודית - זו הסדנה עבורכם.
כנסו לקישור באתר שלנו "התמסרות". קראו את התיאור. כל הפרטים הנחוצים מופיעים שם.
ההרשמה דרך דף הסדנה. נשמח לראותכם.

🤴🏼🪷 הנסיך שהלך לחפש את עצמו... 🤴🏼🧘🏽

לעיתים, אנשים שואלים אותנו שאלות לגבי הכשרתנו והדרך שעברנו.
אחת השאלות הנפוצות, נשמעת משהו כמו...
"איפה למדתם? הייתם בפונה? בווארנסי? באשראם?"

לא, אנחנו עונים, עוד לא היינו לא בפונה ולא בורנאסי,
למרות ששני המקומות הללו בהחלט נמצאים על רשימת היעדים המועדפים עלינו.
חלק מהשואלים ממשיכים לתהות בינם לבין עצמם, משל עצם בילוי תקופה מסויימת בפונה הופכת אדם למוכשר, למואר...

הגישה הזו מזכירה לנו סיפור מקסים אודות תקופה מסויימת בחייו של גוטאם בודהה.

ממש ימים ספורים לאחר היוולד בנו הראשון והיחיד רהול, באישון לילה, יצא בודהה את ביתו בהתגנבות חרישית. הוא העיף מבט אוהב אחרון בבנו התינוק, באשתו הישנה יאסודהרה שלא ידעה מאומה, ויצא לדרכו לחפש את ההארה.
משך 12 שנים נדד בודהה ממקום למקום כשהוא אוסף אחריו מאמינים בדרכו. ראש תלמידיו היה אננדו. אננדו היה בן דודו שבודהה הסמיך אותו לסניאס (תלמיד בדרכו לטרנספורמציה). אננדו השביע את בודהה שלעולם לא ייפרדו, ישנו באותו מקום, יאכלו יחד, ילמדו יחד. בודהה הסכים.

במשך תקופת נדודיו של בודהה, כעס עליו אביו המלך מאד, אך כעסו התגמד לעומת חרון זעמה של יאסודהרה שנותרה לבדה עם תינוק בן יומו, זנוחה ללא כל הסבר.
כאשר שמעה שסידהרטה (בודהה) בעלה מנהל חיי קדושה, חיקתה אותו בהשליכה מעליה את תכשיטיה, לבושה בגלימה צהובה פשוטה ואוכלת ארוחה אחת ביום. משך כל התקופה, סירבה בתוקף להצעות החיזור של נסיכים שונים.

לאחר שבודהה הגיע להארה, חזר אל הארמון לראות את משפחתו. כשהגיע לארמון, ביקש אננדו להכנס עימו אל יאסודהרה, אך בודהה אמר לו:
"לא הפעם אננדו. הפעם אתה חייב להתיר את השבועה ולאפשר לי להכנס לבד, כי זעמה של יאסודהרה כה רב, שלא תוכל להכילו".
ואמנם, כאשר נכנס בודהה, קיבלה אותו יאסודהרה בחמת זעם רותחת. אחרי הכל - הוא עזב את הבית בגניבה, בחרישיות, מבלי להודיע לה על כך דבר,
מבלי להסביר. הוא עזב אותה עם תינוק קטן, מספר ימים אחרי לידה. זה היה יותר מידי ויאסודהרה היתה חייבת לפרוק את כל המטען הרגשי שצברה.
בעודה רותחת, זועמת וצועקת, בודהה פשוט שתק והכיל אותה.
לאט לאט, החלה יאסודהרה להבחין שבודהה כבר אינו איש רגיל. השלווה, האהבה והעוצמה שבו, הקרינו לכל עבר.
היא ניגשה אל בודהה וירדה על ברכיה אוחזת בקרסוליו ונושקת לכפות רגליו כנהוג, ביקשה ממנו שיסמיך אותה לסניאסית. בודהה הסכים והיא הפכה לאחת הסניאסיות הראשיות שלו.

לאחר שנרגעה יאסודהרה והשניים ישבו לשוחח, אמרה לו:
"יש לי אליך רק שאלה אחת.
אמור נא לי, רק את זאת - כל אשר השגת, כל אשר הגעת אליו במסעותיך, כלום לא יכול היית להשיגו כאן, בארמון? האם משהו היה מעכבך? האם מישהו מאיתנו היה מונע זאת ממך? האם באמת חייב היית לנדוד דרך היערות והכפרים?"

ובודהה ענה לה:
"אכן את צודקת. לא היה שום דבר כאן בארמון שהיה מונע ממני להשיג את ההארה. את הכל יכול הייתי להשיג כאן. לא באמת הייתי צריך לעזוב את הארמון. אפשר להגיע להארה בכל מקום."

אפשר ללמוד הכל בכל מקום.
מה שחשוב תמיד הוא לא לאן אתה הולך ומה אתה עושה. באיזו פעילות אתה משתתף. מה שחשוב זה להתמסר ולהרשות.
אנחנו מכירים אנשים שעברו את אותה פעילות מסויימת כבר למעלה מ-50 פעמים, אבל הם לא מתמסרים, הם לא מרשים. הם מאד רוצים ומשתדלים, אבל עושים הכל טכני, מהראש. אין אצלם trust, הבטחון והאמונה בעצמם ובאחרים סביבם.
אנשים כאלה מתקדמים לאט מאד. הם ימשיכו להתקדם לאט גם אם יעברו את אותן פעילויות אצל המאסטר הטוב בעולם!
לעומתם אנו מכירים אנשים שבאו בפעם הראשונה בחייהם לפעילות, אבל הם באו עם ראש פתוח ולב פתוח ועבדו מתוך התמסרות אמיתית ושחרור שליטה. אדם כזה עשוי לעבור טרנספורמציה מדהימה במהלך הפעילות ולהתקדם בקצב מסחרר.

אנשים נוטים לייחס חשיבות למקום, אבל אנחנו שואלים אותם שאלה פשוטה:
אם מישהו רוקד בעמידה על אותה בלטה בלי להזיז את הידיים או את הגוף, והוא יטוס לשבוע במקום אחר, הוא יתחיל פתאום לרקוד באמת אחרת? ודאי שלא. אבל אם הם ירשו לעצמם להתמסר, להזיז רגל או יד באופן חדש, מעז, להשתחרר מהבלטה שעליהם הם עומדים, משהו נפלא יקרה להם פתאום, סתם ככה, בלי לטוס לפונה.

האמת הינה שבודהה הוסיף עוד הסבר חשוב לדרך הפעולה שלו. "נאלצתי לברוח מעצמי, מהדמות הפנימית שבי. הייתי כלוא ע"י האישיות שבי. אישיות של נסיך, אישיות של בעל, אישיות של אבא, אישיות של בן. זה היה פשוט כבר יותר מידי. הייתי חייב למצוא את עצמי האמיתי, לשאול את עצמי מי אני? וגם לענות לעצמי. תשובות שלי, לא של אחרים.

אז תתבוננו בעצמכם בפעם הבאה בה אתם רוקדים בחברה. תרשו, תתמסרו כאילו אין מחר, כאילו הרגע הזה הוא הרגע האחרון לחייכם. דבר נפלא יקרה לכם, ואם אתם נוסעים לפונה או לכל מקום אחר יפה ומיוחד בעולם, קחו אותנו איתכם במזוודה.

מה שתלמדו בסדנאות שלנו אולי לא יביא אתכם (או אותנו) להארה, אך בוודאות יתרום לכם לחיים של עוצמה, שלווה, דיוק, התפתחות אישית, שמחה ואהבה. לא שווה הכל?
אז תעברו על הרשימה העשירה של הפעילויות, בחרו לכם סדנה והירשמו.
ההרשמה בדף הסדנה.