🏡🏠 די! אנחנו עוברים להיות הומלסים 🏠🏡
בחיבורו הפיוטי, המקסים והעמוק, כותב טילופה:הוא שלעולם אינו פוגע בחוסר ההיצמדות, או בעקרון של חוסר האפלייה (הפרדה), אוחז בעקרונות הטנטרה.
טילופה
הוא הזונח את התשוקה (crave), ואינו נצמד לזה או להוא, קולט את המשמעות האמיתית הניתנת בכתבי הקודש.
טילופה אומר כאן בעצם - הפוך את עצמך להומלס, חסר בית.
הכוונה כאן כמובן לאו דווקא לבית פיזי אלא לנקודת התייחסות של משהו שאנחנו נצמדים אליו, יוצרים אטאצ'מנט.
זה יכול להיות חפץ גשמי, פיזי, כמו כסף, בית, מכונית, חפץ יפה כזה או אחר.
זה יכול להיות אדם אהוב, בן/בת זוג, אמא או אבא, ילדים, חברים. זה יכול להיות קשר אוהב.
ההיצמדות (אטאצ'מנט) היא מקור הסבל, אומרת הטנטרה.
אין כאן אמירה שהדברים האלה אינם חשובים אלא אמירה שאסור לנו להיות בהיצמדות רגשית אליהם. למה? כי זה מקור הסבל!
אפילו כשיש לנו אותם ואנחנו בהיצמדות, אנחנו בסבל, כיוון שהמיינד שלנו כל הזמן מייצר סרטים על מה יקרה לנו אם משהו יאתגר את ההיצמדות הזו.
"מה יקרה לי אם יגנבו לי את האוטו?"
"מה יקרה לי אם המחשב יתקלקל? אם הקערה היקרה תישבר?"
"מה יקרה לי אם היא תעזוב אותי?" "אם הוא יבגוד בי" "אם מישהו שאני אוהבת ימות פתאום?"
"מה יקרה אם הוא יפסיק לאהוב אותי?"
התשובה פשוטה. אם אתם מראש חיים בנון-אטאצ'מנט, גם אם תהיו עצובים כשמשהו יקרה, לכם לא יקרה כלום, כי מראש אתם לא בהיצמדות.
למה זה חשוב לטנטרה? כי אדם שחי בהיצמדות, חי במתח, חי עם רעש מיותר במיינד. הוא לא יכול להגיע להארה כיוון שהוא לא מאוזן.
טילופה מחבר את רעיון הנון-אטאצ'מנט לעיקרון של חוסר ההפרדה או חוסר האפלייה (discrimination) כיוון שבעצם, כאשר אנחנו מייצרים הפרדה או אפלייה, אנחנו עושים את זה מתוך היצמדות למשהו (רעיון, אידאל, מודל מסויים). אנחנו עושים את זה לגבי מצבים (שופטים מצבים בחיים לטוב או רע) ולגבי אנשים שאנחנו עושים עליהם השלכה (projection) של דמות אידאלית כזו או אחרת שאליה הם לא מתאימים.
קודם כל, אנחנו פשוט פוגעים בעיקרון האחד שהוא העיקרון המרכזי בטנטרה. מעבר לכך, שוב, אנחנו מייצרים לעצמנו סבל מיותר כי כשאנחנו שופטים מצב שנכנס לחיינו אנחנו שמים את עצמנו במקום של תלות רגשית. אם אנחנו שופטים אותו כרע, אז אבוי לנו, כמה זמן זה עוד יימשך? ואם שופטים לטוב, אוי לנו אם הוא ישתנה. ובכל מקרה, המצב הזה הוא לא טוב ולא רע אלא הוא מה שהוא. השיפוטיות של המצב גורמת סבל גם מכיוון שהיא מקבעת אותנו במקום. היא לא מאפשרת לנו לראות את ה"טוב" שיש ב"רע" וה"רע" שיש ב"טוב" (והכל במרכאות כי הכל שטויות, זה הכל שיפוטיות ממילא).
גם כשאנחנו שופטים אנשים לכאן או כאן על בסיס כזה או אחר (הכל הרי בולשיט, זה הכל קליפות ותעתועים) אנחנו גורמים לעצמנו סבל. קודם כל כי אז אנחנו תלויים במישהו אחר ובמה שהוא עושה או לא עושה. שנית, אנחנו מפספסים את ההזדמנות לראות מי האדם הוא באמת (ל"טוב" ול"רע").
גם התשוקה הבלתי נשלטת, שלא באה מתוך בחירה ואחריות אישית (crave) קשורה לאטאצ'מנט, כי היא בעצם מייצג לאטאצ'מנט למשהו שאינו בהישג ידנו. פעמים רבות, גם כשהוא כבר כן בהישג ידנו, האטאצ'מנט כל כך חזק, עד שאנחנו לא שולטים בשימוש במושא התשוקה. אנחנו צורכים אותו (והמושג לא מתייחס דווקא למשהו פיזי) באופן לא מאוזן, שלעיתים רבות פוגע בנו רגשית, בריאותית, מנטלית או מכל היבט אחר.
כאשר אדם שואף ליישם את העקרונות האלה, אומר טילופה, אז הוא באמת מצליח להבין ולהפנים את המשמעות העמוקה הניתנת בכתבי הקודש.
אנשים רבים מידי בעולם כולו, ללא קשר לטנטרה, מאמינים שכאשר הם לומדים את כתבי הקודש שלהם בעל פה, באופן שכלתני, הם מתחברים למהות.
אבל זה לא כך. לא עם שום כתב קודש שהוא, משום זרם של שום דת (בלי להיכנס לדקויות תיאולוגיות).
את המשמעות האמיתית מצליחים להבין ולהפנים רק כאשר מיישמים בפועל עקרונות חיים נכונים של התנהלות חסרת סבל וחסרת מתח.
אז כמו שכבר הבנתם - אנחנו לא באמת נהייה הומלסים בפועל. מרחב הטיפולים והסדנאות שלנו עדיין פועל במלוא המרץ (חהחהחה... אנחנו באטאצ'מנט אליו) ונשמח לארח אתכם לטיפול, מפגש או לאחת הסדנאות הקרובות.